פני יהושע על בבא קמא מג:

בגמרא אמר ל י רבא א"ה אשו שלא בכוונה לשלם דמים וכו' וע"כ היינו בכפות דאל"כ לא שייך חיוב דמים משום דה"ל לברוח. אמנם יש כאן מקום עיון בזו הסוגיא דאמאי קשיא ליה לרבא מאשו שלא בכוונה ולא קשיא ליה מאדם שלא בכוונה דלשלם דמים דנהי דממעטינן אדם מכופר בפ' כיצד מעליו ולא על אדם מ"מ נאמר דליחייב דמים ונהי דמאדם בכוונה לא קשיא לן דליחייב דמים משום דקלב"מ והיינו דילפינן מקרא דלא יהיה אסון דלא מחייבינן מיתה וממון ובכה"ג אפי' בכופר לא צריך קרא אבל שלא בכוונה תקשה דהא גבי כופר צריך קרא דעליו כמו שפרש"י שם וא"כ מנ"ל דלא משלם דמים וא"ל דרבא ס"ל כר' דס"ל בסנהדרין פ' הנשרפין דבאדם שנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב בממון דדריש נפש תחת נפש ממון ולא יהיה אסון דקרא היינו בכה"ג ומשמע שם דה"ה לאדם שלא בכוונה לגמרי נמי חייב דמים דא"כ מ"מ תקשה מאי מקשה רבא דוקא לדברי רבה דאמר כופר שלא בכוונה משלם דמים ואמאי לא מקשה לדברי רבי גופא דאמר אדם שלא בכוונה משלם דמים דא"כ אשו שלא בכוונה נמי לישלם דמים וא"ל נמי דיש לדחות דמתניתין דאש לא משלם דמים היינו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' אבל לר' אין ה"נ דאש שלא בכוונה משלם דמים דא"כ אכתי מאי מקשה רבא לרבה כיון דע"כ דברי רבה הם אליבא דר' דאל"כ תקשי ליה מאדם גופא ומתניתין דאש ע"כ אתיא כרבנן. ונראה ליישב דמאדם שלא בכוונה לא קשיא ליה לרבא דכיון דפשיטא לן דאדם בכוונה פטור מממון משום דקלב"מ כדילפינן מקרא דלא יהיה אסון א"כ שלא בכוונה נמי פטור מדתנא דבי חזקיה דלא חלקת בין מתכוון לשאינו מתכוון אבל מאש שלא בכוונה פריך שפיר דבאש לא שייך דתנא דב"ח כמו שיתבאר בסמוך בלשון רש"י. והא דאיצטריך לעיל בס"פ כיצד קרא דעליו ולא על אדם לפטור אדם מכופר והיינו ע"כ במזיד ולא אתרו ביה דאי באתרו ביה פשיטא דפטור דקלב"מ וא"כ אמאי איצטריך קרא נמי ללא אתרו ביה ולא ילפינן לה מדתני דב"ח כבר כתבתי שם דאי לאו קרא דעליו סד"א דלא שייך התם בכופר דתנא דבי חזקיה כיון דקי"ל כופרא כפרה ובדלא אתרו ביה לית ליה שום כפרה לא במיתה ולא בגלות וה"א דליחייב כופר כי היכי דליהוי ליה כפרה להכי איצטריך קרא דעליו לגלויי דאפילו בכופר שייך דתנא דב"ח ועיין בחידושים שם באריכות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אשו נמי וכו' שלא בכוונה דהא ישנה בתורת נזקין ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור דקלב"מ עכ"ל. ובד"ה עבד כפות וכו' וקסבר רבא וכו' אבל משום דרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאד בלשון רש"י דמ"ש דהא ישנה בתורת נזקין נראה שפת יתר ולאיזה צורך כ"כ ועל מ"ש מיהו בכוונה פשיטא דפטור דקלב"מ קשה הא בסמוך כתב רש"י עצמו דלא שייך הכא דרבה מיניה משום דקסבר אשו משום ממונו וליכא חיוב מיתה כלל א"כ איך סותר רש"י דברי עצמו תוך כדי דיבור. ואף אם נדחק לפרש דמ"ש רש"י ומיהו בכוונה פשיטא לן וכו' לאו היינו אליבא דרבא אלא לדידן למאי דקיי"ל אשו משום חציו אלא שזה דוחק דמלשון רש"י משמע שבא לפר' דרבא לא קשיא ליה אלא שלא בכוונה דוקא אבל בכוונה פשיטא ליה ועוד דאי פשיטא לן דבכוונה פטור משום קלב"מ דאשו משום חציו א"כ שלא בכוונה נמי פשיטא דפטור מדתנא דב"ח וא"ל דליתא לדתנא דב"ח דא"כ תקשה מאדם שלא בכוונה כמו שכתבתי בסמוך ועוד דאי ליתא לדתנא דב"ח אמאי קשיא לרבא דוקא עליה דרבה לשלם דמים ולא מקשה בפשיטות לכ"ע דאשו שלא בכוונה לשלם כופר דהא כתב רש"י לעיל דף י' דהא דאש פטור מכופר לא נפקא לן מקרא אלא משום קלב"מ ובפ' הכונס כתב רש"י במשנה דעבד סמוך לו דאף על גב דלא אתרו ביה פטור מממון דחייבי מיתות שוגגין פטורים והיינו דתנא דב"ח וא"כ קשה ממ"נ דאי ליתא לדתד"ח אפילו מכופר שלא בכוונה ליקשי ואי ס"ל דתדב"ח אפילו מדמים לא מקשי מידי ואי ס"ל אשו משום ממונו דלא שייך קלב"מ ומכ"ש דלא שייך דתדב"ח וא"כ אפילו אשו בכוונה נמי תקשי. והנלע"ד ליישב הכל בהערה א' ע"פ מ"ש בדף כ"ב בסוגיא דאשו משום חציו דלפרש"י שם מוכח דלא פליגי ר"י וריש לקיש באשו משום חציו או משום ממונו אלא דוקא במבעיר בתוך שלו אלא שלא שימר גחלתו ויצאה והזיקה בשל חבירו דבכה"ג דוקא פליגי אבל במי שנתכוין להבעיר בשל חבירו ולהזיקו כ"ע מודים דהיינו אדם המזיק ע"ש מ"ש באריכות בטוב טעם ובזה נתיישב לשון רש"י שם מכמה קושיות שהקשו תוספות נמצא לפ"ז א"ש הסוגיא דכאן דרבא סבר אשו משום ממונו ואפ"ה פשיטא ליה דבכוונה פטור משום דקלב"מ דכל בכוונה האמור בסוגיא זו היינו שנתכוון להזיק אותו האדם בידים ובכה"ג איירי נמי גבי שור ואפילו נתכוון לבהמה והרג אדם וכו' מיקרי שלא בכוונה וא"כ דבכוונה היינו שנתכוון להבעיר אותו אדם ממש כ"ע מודו דלא משום ממונו מחייב אלא משום אדם המזיק ויש כאן חיוב מיתה ופשיטא דפטור משום דקלב"מ להכי מקשה מאשו שלא בכוונה ולא שייך לפטרו מדתב"ח דלא חלקת בין מתכוון לשאינו מתכוון דודאי יש כאן חילוק גדול דבמתכוון הוא אדם המזיק והיינו נזקי גופו ושלא בכוונה הוא משום ממונו והיינו נזקי ממון ובנזקי ממון ודאי שייך לפטור משום דלא חלקת. והא דלא איבעיא ליה לרבא מהאי טעמא גופא דלר"ל דס"ל אשו משום ממונו אשו שלא בכוונה לשלם כופר כיון דלא שייך הכא דתדב"ח י"ל דבכופר אפילו בלא תדב"ח יש לפטור כיון דעיקר כופר דכתיב גבי שור היינו בכוונה דלרבה שלא בכוונה שור נמי פטור מכופר ור"ל נמי משמע דס"ל הכי מדפטר בשור שלא בכוונה מל' של עבד משמע דה"ה לכופר ואף למאי דדחי הש"ס בסמוך דאפשר דבכופר מודה ר"ל דחייב מאם כופר מ"מ כיון דעכ"פ עיקר כופר בכוונה איירי דהא כתיב והשור יסקל לא שייך לחייב שלא בכוונה אלא היכא דחייב בכוונה נמצא באש דפטר בכוונה משום קלב"מ אין לחייבו שלא בכוונה והא דאיצטריך קרא עליו ולא על האדם היינו במזיד ואתרו ביה דהיינו בכוונה וכמו שפרש"י שם להדיא אבל אדם שלא בכוונה אה"נ דפטור בלא קרא דעליו מה"ט גופא שאין לחייב כופר שלא בכוונה אלא היכא דחייב בכוונה אבל מתורת דמים מקשה שפיר דהתם לא שייך לומר שאין לחייב שלא בכוונה אלא היכא דחייב בכוונה כיון דחיובא דדמים לא נפקא מקרא דוהשור יסקל אלא נראה דהא דחייב רבה דמים היינו מסברא שסובר שאין להקל באדם שהומת ע"י שור יותר משור או ממון אחר שהוזק ע"י שור ומה שיצא אדם מן הכלל לידון בכופר היינו להחמיר עליו דהיכא ששייך כופר חייבין כופר על ידו אבל היכא דליכא כופר מחייב מיהת דמים דלא גרע מנזקי ממון וזהו סברת רבה ואם כן מקשה רבא שפיר דאשו שלא בכוונה לשלם דמים מהאי טעמא גופא והיינו למ"ד אשו משום ממונו דלא שייך לפוטרו משום לא חלקת ונהי דבכופר פשיטא דפטור משום דעיקר חיוב דכופר נפקא מהשור יסקל כ"ע מודי דהיכא דלא שייך לחייב בכוונה מכ"ש דפטור שלא בכוונה אבל בדמים ליחייב לרבה כיון דחיובא דדמים פשיטא ליה לרבה היכא דליכא כופר משום דלא גרע משאר נזקין באש נמי לימא הכי. וזה שדקדק רש"י לכתוב דהא ישנה בתורת נזקין כיון בזה למ"ש כיון דאש ישנה בתורת נזקין יש לחייבו נמי כשהמית אדם שלא בכוונה אליבא דרבה דחייב כה"ג בשור נמצא לפי זה מ"ש רש"י נמי ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור היינו כמ"ש דבכוונה כ"ע מודו דקלב"מ משום שהוא נזקי גופו ממש אבל מאשו שלא בכוונה קשיא ליה דלא שייך לומר לא חלקת כיון שזה נזקי גופו וזה נזקי ממונו ודוק שדברים נכונים וברורים למבין:

בגמרא אילימא מדתנן היה גדי כפות לו וכו' לפמ"ש בסמוך לפרש"י דבכוונה כ"ע מודו דפטור משום קלב"מ אין להקשות נמי מאי ס"ד לאתויי ראיה ממתני' דגדי כפות ולא מוקי לה מתני' דגדי כפות דאיירי בכוונה דוקא משום די"ל דלישנא דמתני' דהתם איירי במדליק בתוך שלו והלכה והדליקה בשל חבירו וכן משמע שם בהדיא בגמ' בפלוגתא דרב כהנא ורבא דמשמע מיהו דכ"ע מודו דמתני' איירי נמי ממדליק בתוך שלו וא"כ מקשה שפיר דבכה"ג מיהו לחייב כיון שהוא שלא בכוונה וכבר כתבתי בדף כ"ב ע"ב דלפרש"י מוכרח לפ' כן בסוגיא דהתם דמקש' נמי ממתני' דגדי כפות עיין שם באריכות:

בפרש"י בד"ה עבד כפות וכו' משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס כשור המועד וכו'. פי דקסבר רבא דהאי בבא דגדי כפות איירי שלא בכוונה כמ"ש ומשום הכי פטור אעבד שאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס והיינו בכוונה אבל שלא בכוונה דליכא חיוב קנס כר"ל דאמר הכי לא שייך נמי לחייבו דמים והיינו דלא כרבה ומשום הכי מקשה עלה וק"ל:

בא"ד אבל משום דרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה עכ"ל. והיינו כמ"ש דכיון דס"ד דאיירי שלא בכוונה א"כ החיוב הוא משום ממונו לר"ל לא שייך כלל קלב"מ דלא מצינו באשו שהוא משום ממונו שום חיוב מיתה ואע"ג דמצינו חיוב מיתה בנתכוין לשרוף האדם זה אינו בחיוב ממונו אלא נזקי גופו הוא ומש"ה לא שייך לומר חלקת מדתב"ח כיון שזה נזקי גופו וזה נזקי ממונו ודו"ק:

שם בגמרא הא אמר ריש לקיש כגון שהצית בגופו של עבד. ויש לדקדק כיון דלמאי דמוקי לה ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד א"כ לא ס"ל דמתניתין איירי במדליק בתוך שלו וא"כ אמאי דחיק לאוקמי כשהצית בגופו ולא משני בפשיטות דאיירי שהדליק ברחוק מן העבד אלא שנתכוין לשרוף את העבד דבכה"ג ר"ל מודה דלא משום ממונו מחויב אלא משום אדם המזיק כמ"ש בסמוך דמשום הכי פטור מממון משום קלב"מ ויש ליישב דכיון דבכוונה תליא מלתא לא מצינן בזה חיוב מיתה מממון שהרי יכול לומר לא נתכוונתי ואף אם יאמר שנתכוין כדי לפטור מממון וממיתה נמי פטור כגון דלא אתרו ביה מ"מ לא מהימנינן ליה בזה דאין אדם משים עצמו רשע לכך לא מצינן לאוקמי אלא כשהצית בגופו דאז ודאי יש כאן חיוב מיתה אי אתרו ביה ולפ"ז מ"ש רש"י ומיהו בכוונה פשיטא לן וכו' איירי נמי בכה"ג או כדומה לו שידוע לנו בודאי שנתכוון לכך ודו"ק:

שם כגון שהצית בגופו וכו' דקלב"מ וקשה דהא רבא עליה דרבה מקשה ולרבה לא שייך תי' זה דהא ס"ל בפ' אלו נערות דחידוש הוא שחדשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם א"כ אמאי פטור מל' של עבד דהא קנס הוא ולא שייך קלב"מ ומיהו התוספות פי' שם דרבה אליבא דר"מ קאמר ולדידיה לא ס"ל אבל רש"י פי' שם להדיא דרבה גופא הכי ס"ל וא"כ קשיא. ויש ליישב דאע"ג דרבה ס"ל הכי בפ' אלו נערות היינו משום שסובר כר"מ אבל מתני' דהכא דגדי כפות מוקי רבה כרבנן דפליגי עליה דר"מ אמנם האמת יורה דרכו דבר מן דין צ"ל דרבא לאו אדרבה מקשה דהא עיקר הקושיא דאשו לשלם דמים היינו למ"ד אשו משום ממונו כמ"ש התוס' להדיא וכן נראה מלשון רש"י כמ"ש בסמוך וא"כ מאי מקשה רבא לרבה דהא רבה מצי סבר דאשו משום חציו ורבא גופא ס"ל הכי דקאמר בפרק כיצד קרא ומתני' מסייעא לר' יוחנן דאשו משום חציו אלא נראה דרבא אדריש לקיש מקשה דנראה לו לרבא דכיון דקאמר ר"ל שור שלא בכונה פטור מל' של עבד ה"ה דס"ל דשור שלא בכוונה פטור מכופר ואע"ג דבמסקנא דשמעתין דחי הש"ס דאפשר ר"ל כופר אם כופר דריש ועבד אם עבד לא דריש אפשר דרבא לא ס"ל הכי אלא דהא בהא תליא וא"כ לר"ל גופא נמי שייך כל השקל' וטריא כמו לרבה וצ"ל דהא דתנן המית שורו של פלוני משלם ע"פ עצמו היינו דמים וא"כ מוכח דר"ל סובר דהיכא דליכא קנס וכופר אפ"ה חייב דמים ע"ז מקשה רבא עליה דר"ל דא"כ אשו שלא בכוונה לשלם דמים כיון שסובר ר"ל אשו משום ממונו וע"ז משני האמר ר"ל כגון שהצית בגופו דקים ליה בדרבה מיניה דר"ל לא ס"ל דבקנס אע"ג דמיקטל משלם נמצא לפ"ז דכל זה דוקא לר"ל אבל לרבה מיתוקמא ליה מתני' שפיר דאיירי במדליק בתוך שלו והעבד נשרף שלא בכוונה ומש"ה פטור מל' של עבד דאף ע"ג דקנס אע"ג דמיקטל משלם וא"כ לא שייך פטור תדב"ח אפ"ה פטור כיון דס"ל לרבה דשור שלא בכוונה פטור מל' של עבד מדפטר רבה בכופר כ"ש מל' של עבד דהכי מוכח בסוגיא בשמעתין ומתורת דמים נמי פטור על העבד דכיון דבדמים דלאו קנס הוא שייך שפיר קלב"מ א"כ אשו שלא בכוונה נמי פטור מתדב"ח וא"כ אתיא מתני' ככ"ע ודוק היטב:

בתוספות בד"ה אשו שלא בכוונה וכו' ולאו דוקא אשו שלא בכוונה דכ"ש בכוונה וכו' עכ"ל. כל זה דלא כפרש"י וכבר כתבתי באריכות בישוב ל' רש"י אבל התוס' אזלי לשיטתייהו דבריש סוגי' דאשו משום ממונו משמע מפירושם דאפי' שנתכוין להבעיר ולהזיק בשל חבירו סובר ר"ל נמי דלא מחייב אלא משום ממונו וא"כ כתבו שפיר דאפי' בכוונה מקשה דלשלם דמים כיון דלא שייך קלב"מ הכא כלל למ"ד אשו משום ממונו ואין להקשות מאי מקשה מדמים ולא מקשה בפשיטות דמ"ד אשו משום ממונו לחייב אשו בכופר כיון דלא שייך קלב"מ דלשיטת התוס' ודאי לק"מ שכתבו בפ"ק דף ט' ע"ב דהא דאש פטור מכופר נפקא לן מעליו ע"ש בדבריהם ומ"ש שם ודו"ק:

בא"ד ודוקא אליבא דמ"ד אשו משום ממונו. עיין מ"ש בסמוך דלר"ל גופיה מקשה מדידיה אדידיה:

בגמרא דלמא תני ושייר. אין להקשות מאי שייר דהאי שייר דהא באינך בבא שייר נמי טמון והכי איתא להדיא בפ"ק שם:

בפרש"י בד"ה אבל אש דבכוונה לא משלם כופר חדא משום דאין כופר באש ועוד דקלב"מ עכ"ל. וצ"ע דהא בפ"ק דף י' כתב רש"י דהא דאין כופר באש היינו משום קלב"מ וא"כ אמאי פלגיה הכא לתרי טעמי ויש ליישב דמ"ש דאין כופר באש היינו משום דה"ל לברוח כשאינו כפות ועל היכא דכפות כתב ועוד קלב"מ וכן משמע מלשונו שם ע"ש ויש ליישב עוד בדרך אחר וק"ל: