פני יהושע על בבא קמא מ:

בגמרא שור האיצטדין כו' ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה. ויש לדקדק מנ"ל לשמואל האי סברא דהא בסמוך מצרכינן קרא לכל הני פסולים וא"כ אי ס"ד דכללא הוא דכל שנעבד בו עבירה פסול לגבי מזבח אף על גב דלית ביה חיוב מיתה א"כ כל הני קראי ל"ל בשלמא תלת קראי צריכי והיינו דאי לא נכתב אלא חד קרא הוי מוקמינן לה ברובע או בנוגח דאית בהו חיוב מיתה וחדא מאידך נמי לא אתיא כמו שמפורש בסמוך לכך איצטריך תרי קראי ועדיין הייתי אומר דרובע ונוגח שחייבים מיתה פסולים אבל היכא דלית בה חיוב מיתה כשר לכך איצטריך קרא שלישי למעט נעבד דאף על גב דלית ביה חיוב מיתה אפ"ה פסול כיון שנעבד בו עבירה וא"כ שפיר יליף שמואל דכיון דגלי קרא בנעבד דאף על גב שהוא באונס וליכא חיוב מיתה אפ"ה פסול וא"כ ה"ה לשור האיצטדין אבל מקרא רביעי ודאי קשה אמאי איצטריך למעט מוקצה כיון דכבר ילפינן דכל שנעבד בו עבירה פסול א"כ מוקצה נמי הרי נעבד בו עבירה אלא ודאי דליתא להאי כללא א"כ הדרא קושיא לדוכתא שור האיצטדין לשמואל מנ"ל דילמא הא דממעט רחמנא נוגח היינו דאיכא חיוב מיתה דוקא ונראה דס"ל לשמואל דלעולם איתא להאי כללא דכיון דאיתרבי נעבד אף על גב דליכא חיוב מיתה באונס ה"ה לאינך ומ"מ לא הוי ילפינן מוקצה מינייהו דסד"א דהאי לא מיקרי נעבד בו עבירה כיון דליכא אלא הזמנה בעלמא ומיהו לפ"ז צ"ל דהא דילפינן מקרא דמן הבקר למעט נעבד כדמייתי התוס' ממס' תמורה דלשון בקר שייך גבי נעבד דכתיב וימירו בתבנית שור כל זה לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דאלת"ה אלא דלשון בקר אתי דוקא למעט נעבד א"כ תקשי לא נכתוב אלא בקר לחוד למעט נעבד ונילף רובע ונוגח בק"ו מנעבד וא"ל דרובע ונוגח מנעבד נמי לא יליף משום חומרא דעכו"ם דא"כ הדרא קושיא לדוכתא אכתי לשמואל שור האיצטדין מנ"ל דמרובע ונוגח לא ילפינן שכן חיוב מיתה ומנעבד ומוקצה לא מצינן למילף משום חומרא דעבודת כוכבים אלא ע"כ דממוקצה ונעבד ליכא שום פירכא והא דלא כתיב מן הבקר לחודא היינו משום דהוי מוקמינן לה לרובע דלשון בקר לאו דרשא גמורה היא. ועי"ל דלעולם אימא לך דדרשא גמורה היא למעט מלשון בקר נעבד ולא רובע אלא דאי הוי כתיב בקר לחודיה הוי מוקמינן לה בנוגח דאיכא חיוב מיתה ושייך ביה נמי לשון בקר דהא כתיב כי יגח שור את איש וזה נ"ל נכון ודו"ק. מיהו למה שאכתוב בסמוך בתוספות צריך לומר דמן הבקר אתי דוקא לנעבד ואפ"ה לא קשה לכתוב נעבד לחוד דאיצטריך לע"פ עד אחד:

שם בגמ' מיתיבי מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו' והא דסגי בחד קרא לרובע ונרבע ולא מוקמינן קרא בדדמי דהיינו ברובע שהוא ברצון אבל נרבע אימא לך דכשר דאנוס הוא היינו משום דבאמת אף ברובע גופא שייך אנוס כמ"ש התוס' ואפ"ה מחייב מיתה מדגלי בקרא בנרבע דחייב מיתה וא"כ ע"כ דרובע ונרבע חדא מילתא הוא ועי' מ"ש בתוס' וק"ל:

בפרש"י רובע עשה בו אונס כרצון דנרבע אנוס היא כו' עכ"ל. אף על גב דברובע גופא חייב ג"כ אונס כרצון כמ"ש התו' מ"מ לא מצינו בהדיא בקרא אלא מדגלי גבי נעבד דחייב כמ"ש בסמוך:

בגמרא נוגח משלם כופר כו' ואין להקשות אמאי לא מקשה הש"ס לשמואל מאי קאמר נוגח משלם כופר דהא שור האיצטדין אינו חייב כופר ואפ"ה פסול למזבח דמ"מ מייתי שפיר דעבירה דנגיחה חמורה טפי מדמצינן בה צד חיוב כופר מיהת ברצון משא"כ בעבירה דרביעה וכן צ"ל נמי בהא דקאמר רובע עשה בו אונס כרצון שיש להקשות א"כ אדרבא נילף נוגח בק"ו מנרבע דמה נרבע שהוא אונס פסול נוגח דברצון לא כ"ש א"ו דאפ"ה מייתי שפיר כיון דמצינן דעבירה דרביעה חמור טפי ולמה שכתבתי בסמוך דהא דס"ל לשמואל שור האיצטדין פסול היינו אחר דכתיבי כל הני קראי א"כ בלא"ה לא קשה מידי ודו"ק:

בתוספות בד"ה מן הבהמה להוציא הרובע בתמורה פ' כל האסורין מפרש דגבי רביעה כתיב בהמה כו' עכ"ל. נראה דקשה לתוספות ג"כ אמאי ילפינן רובע ונרבע מחד קרא ולא מוקמינן קרא דמן הבהמה ברובע ברצון דוקא וביותר קשה אליבא דרב דאכשר נוגח באונס א"כ כמו כן יש לנו להכשיר ברובע ונרבע באונס כיון דשני ליה לרב לענין קרבן בין אונס לרצון ואף על גב דלענין קטלא לא שני לן ברביעה בין אונס לרצון התם טעמא רבה איכא משום תקלה וקלון כדאיתא בסנהדרין אבל לענין קרבן מנ"ל על זה כתבו תוספות דבתמורה מפרש דגבי רביעה שייך ל' בהמה מדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וא"כ דהאי קרא דאיש אשר יתן שכבתו בנרבע משתעי מוקמינן קרא דמן הבהמה לנרבע שהוא באונס ורובע אתיא בק"ו כנ"ל והיינו דלפ"ז משמע דדרשא גמורה היא ולא כמ"ש מהרש"א ועי' מ"ש בזה בסמוך מיהו גם למהרש"א יש לפרש כן בדוחק ואין להאריך כנ"ל עיקר דדרשא גמורה היא:

בא"ד ומוקי לה התם על פי עד אחד או על פי בעלים כו' עכ"ל. וצ"ע דלשון זה לא מצאתי שם בגמרא אלא למאי דס"ד מעיקרא למילף בק"ו מבעל מום אבל לבתר דאידחי האי ק"ו וילפינן להו מקראי לא נזכר שם דאיירי ע"פ עד א' ובעלים ומ"ש תוס' מסברא דאי איכא עדים בני קטלא נינהו שם כתב אדרבא להיפך דאיכא למימר דאיירי כגון שהקדישו בעלים קודם שנגמר דינו וע"ק אמאי מייתי לה התוס' הכא ואינו מקושר ג"כ למה שלפניו. ולפמ"ש בסמוך א"ש דכיון דלרב ע"כ הא דמוקי התם קרא דמן הבהמה דוקא ברובע ומן הבקר דוקא מן הנעבד היינו דרשא גמורה א"כ תקשי לא לכתוב אלא קרא דמן הבקר וע"כ נדרוש מיניה למעט נעבד דקיל מכולהו דלית בה חיוב מיתה וק"ו לרובע ונוגח מעתה לכך כתב דמוקי לה התם על פי עד אחד או בעלים וזה א"א למילף מנעבד לכך איצטריך נמי מן הבהמה ולעולם אימא לן דדרשא גמורה היא. אמנם מה שכתבו דמוקי לה התם כו' נ"ל לפרש דמדחזינן דבתחילת הסוגיא כד הוי בעי למילף ק"ו מבעל מום היה רוצה ללמוד אף על פי עד אחד דהכי איתא שם להדיא וא"כ ע"כ נמי דלמסקנא דילפינן מקרא דמן הבהמה היינו נמי בעד אחד והיינו משום דאי בב' עדים בני קטלא נינהו וא"ל דאיירי קודם שנגמר דינו דמ"מ תקשי ל"ל קרא נילף בק"ו מנעבד שאין בו חיוב מיתה כלל אע"כ דאתי לעד אחד דזה לא שייך ללמוד כלל מנעבד דסד"א שאין הבהמה נאסרת בעד אחד וא"כ מוכח מזה דדרשה גמורה היא ונ"ל לפ"ז דלא שייך למדרש מן הבקר נמי לנוגח אלא לנעבד דאלת"ה לא שייך להקשות לכתוב בקר לחודיה דהוי מוקמינן לה בנוגח ואפשר נמי דקים לתלמודא דקרא דומן דצאן אתי למוקצה היינו למילתא דעבודת כוכבים וא"כ קשה לכתוב בקר אחר דכתיב נעבד אלא שלא חש להאריך ובזה נתיישב הכל ודו"ק:

בא"ד והך ברייתא פליגא אתנא דבי ר"י כו' עכ"ל. זה נמשך למה שכתבו בסמוך דבלא"ה הייתי אומר דלא פליגא דאע"ג דכתיב כי משחתם בהם איצטריך נמי קרא דמן הבהמה דאי מחד קרא ה"א דוקא בב' עדים אבל למ"ש בסמוך דמקרא דמן הבהמה לחוד מוכח דאיירי ע"פ עד אחד וכמ"ש באריכות א"כ צ"ל דפליגי ועל זה הביאו ראיה דאיתא שם להדיא דפליגי וע"כ היינו משום דדרשא גמורה היא דבקר אתי למעט נעבד דוקא וא"כ אמאי איצטריך מן הבהמה ע"כ לנרבע בעד אחד ורובע אתי בק"ו וכדכתיבנא ודוק היטב. ובזה נתיישב נמי הא דמקש' הש"ס בתמורה ואיפוך אנא מן הבהמה להוציא נעבד ומן הבקר להוציא רובע כו' דלכאורה הסוגיא תמוה דמה לנו בכך אם נדרש להיפך ועוד דהא נקט שפיר החמור חמור קודם כסוגית הש"ס בכ"מ אבל לפמ"ש א"ש דעיקר כוונת הש"ס להקשות מנ"ל דפסול בנרבע ע"פ עד אחד וא"ל דאי בשני עדים לשתוק קרא מיניה ותיתי בק"ו מנעבד דכיון דנוכל לדרוש נמי להיפך א"כ לא מוכחי קראי ואיצטריך תרי קראי כי היכי דלא נוקי בדדמי וע"ז משני הש"ס דודאי מוכחי קראי דברובע שייך לשון בהמה כו' לשון בקר כו' ודו"ק:

בתוספות בד"ה למה נאמר נוגח כו' הא דלא קאמר למה נאמר נעבד דההיא פשיטא דקיל מכולהו עכ"ל. ולהיפך לא שייך להקשות אם נאמר נעבד למה נאמר רובע דאיצטריך למעט ע"פ עד אחד וכדפרישית ומכ"ש דא"ש לפי' מהרש"א דלאו דרשא גמורה היא דלשון בקר קאי דוקא אנעבד א"כ הוי מוקמינן לה בדדמי וק"ל:

בד"ה ויש בנוגח כו' בחד מנייהו סגי דכיון דלא מפרשי קראי הוי מוקמינן ליה בדדמי כו' עכ"ל. כאן כתב מהרש"א דאף על גב דבתמורה אמרינן דבנרבע שייך לשון בהמה ובנעבד לשון בקר מ"מ לאו מפרש בהדיא מיקרי דאם לא"כ לא לכתוב אלא נעבד דקיל מכולהו ואני כבר כתבתי ופירשתי שיחתי דלא שייך להקשות כן וא"כ משמע דדרשה גמורה היא ומהיכא תיתי לומר כן דהא בכמה דוכתי אשכחינן כה"ג דדרשות גמורות הם כגון בריש מכילתין גבי ושלח ובער וכהנה רבות בש"ס ולפ"ז מה שכתבו תוס' דבחד מינייהו סגי היינו בקמייתא דכיון דאמרינן דרובע חמור מנוגח לא שייך להקשות עוד לכתוב נוגח דהיינו ומן הצאן ולא בעי רובע דא"כ נוקי ומן הצאן שפי' ארובע דכיון דלא מפרש בקרא דאיירי בנוגח נוקי בדדמי וק"ל:

בא"ד ולא שייך לומר שקולים הם ויבאו שניהם כו' פי' דכיון דמשכחת בכל חד מינייהו צד חמור אכתי תקשי לא לכתוב אלא ומן הצאן ונדרוש מיניה לרובע ונוגח דהי מינייהו מפקת לכך כתב דלא שייך לומר כן כיון שהחומרות אינן שקולות וא"כ דילמא נכריע דחדא חמורה מאידך ונוקי בדדמי לכך איצטריכו תרי קראי ומ"ש דלא משכחת שיקול אלא בריש מכילתין היינו גבי ושלח ובער דמקשי לכתוב ושלח דמשמע רגל ומשמע שן ואי משום דשן יש הנאה להזיקו ורגל הזיקו מצוי אכתי שקולים הם ויבאו שניהם. ומה שנראה להתוס' דהתם שייך טפי שיקול מבכל דוכתי נ"ל דשאני התם דחומרות דשן ורגל אינן חומרות שהחמירה תורה אלא מצד עצמם לפי הסברא ושיקול הדעת א"כ שייך שפיר לומר דכיון דבכל דוכתא משכחת צד חמור מסברא שקולים הם אבל הכא החומרות הם ממה שמצינו שהחמירה התורה באחד יותר מחבירו דברובע החמירה לענין אונס ובנוגח לענין כופר וא"כ לענין קרבן לא ידענו שמא יש להחמיר ג"כ באחד יותר מחבירו ולא נוכל לומר דודאי שקולים הם דהא חזינן דלאו שקולים הם בכל ענין ודו"ק: