פני יהושע על בבא קמא לד:

ר"י' אומר יכול שור שוה מנה וכו' אמרת מועד למה יצא וכו'. ואף על גב דלמאי דמסקינן אית ליה לר"י נמי דרשה דפחת שפחתו מיתה וכו' וא"כ היאך ס"ל שיטול הניזק יותר מנזק שלם כיון שאפילו יותר מח"נ אינו יכול ליטול מ"מ אי לאו סברא דמועד למה יצא לא הוי מפקינן קרא דוחצו את כספו ממשמעותו ולא הוי דרשינן וגם את המת יחצון לפחת שפחתו מיתה כיון דפשטא דקרא דוחצו את כספו משמע דלעולם נוטל חצי החי וא"כ ה"א דקרא כדכתיב שלעולם נוטל כל א' חצי החי וחצי המת אבל לבתר דקים ליה לר"י מסברא דמועד למה יצא שא"א לומר שלעולם צוה הכתוב לניזק ליטול חצי החי וחצי המת דא"כ מצינו לפעמים שהניזק יטול יותר מנ"ש וזה א"א להחמיר בתם מבמועד א"ו דקרא לאו דוקא קאמר וחצו את כספו וא"כ יליף ר"י שפיר מוגם את המת יחצון שלא יעלה חצי החי ג"כ יותר מחצי נזק ומוקי לקרא דוחצו את כספו בע"כ דבשווין איירי כיון דבלא"ה א"א לומר דקרא קמא דוקא וק"ל:

שם בגמרא השתא דאמרינן חס רחמנא וכו' יכול שור שוה ה' סלעים וכו' אמרת וכי מזיק נשכר וכו' עכ"ל. גם כאן יש להקשות למאי דמסקינן דאית ליה לר"י פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי ולעיל כתבנו דמוכח דהאי דרשה דפחת שפחתו מיתה היינו שלעולם נוטל הניזק חצי נזק לא יותר ולא פחות ובלבד שיהא מגוף השור החי ולא מעלייה וזה מוכרח אפילו לר"י כמו שיתבאר וא"כ תיקשי האיך ס"ד לומר יכול שור שוה ה' סלעים וכו' שכל א' יטול חצי חי וחצי מת וא"כ יהא המזיק נשכר והניזק יפסיד כל חצי נזקו ויתן עוד מכיסו ממה שנשאר בידו והיאך אפשר לומר כן דכיון דילפינן מואת המת יחצון שיטול הניזק עכ"פ חצי הפחת שפחתו מיתה שהוא ח"נ מכ"ש שלא יפסיד מכיסו יותר מנ"ש וכאן לא שייך לתרץ כדלעיל דאי לאו דדחי ר"י בסברת דוכי מזיק נשכר לא הוי מפקינן קרא דואת המת יחצון ממשמעותו כיון דפשטי' דקרא דואת המת יחצון משמע דלעולם נוטל הניזק חצי המת וא"כ לא הוי דרשינן ליה לפחת שפיחתתו מיתה אבל עכשיו דקים ליה לר"י מסברא דוכי מזיק נשכר שא"א לומר דקרא ואת המת יחצון דוקא לכך מוקי לה לפחת שפיחתו מיתה דכאן לא שייך לומר כן דהא קרא דואת המת יחצון קאי אדלעיל מיניה על מה שאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו וא"כ אי איתא דפשטיה דקרא דואת המת יחצון היינו שיטול המזיק לעולם חצי הנבילה אמאי דחי ר"י ומפיק לקרא ממשמעותו בשביל סברת דוכי מזיק נשכר כיון שדבר זה אינו אפילו במשמעות הכתוב שיוכל המזיק להיות נשכר דדוקא אם רוצה הניזק ליטול חצי החי אז הטיל בו הכתוב תנאי שמחויב ליתן למזיק חצי המת אבל כשרואה הניזק שלא ירוויח אם יקיים חצי החי וחצי המת ודאי שלא יכול המזיק לכופו על כך דלא מצינו בשום מקום שלא יוכל הניזק למחול על הזיקו וא"כ שזה אינו במשמעות הקרא אכתי תקשי לר"י למה לא נאמר דקרא ואת המת יחצון דוקא כפשוטו דקרא שלעולם א"צ המזיק ליתן לניזק אפילו חצי החי אם לא שיתן לו הניזק חצי המת ויד הניזק יהיה על עליונה אם יגיע לו איזה ריוח על ידי זה אפילו חד זוזא אם נקיים שכל א' יטול חצי החי וחצי המת אז יטפל עמו ואם לא יהיה לניזק שום ריוח ומכ"ש אם יפסיד מכיסו יאמר איני נוטל ואיני נותן אבל שיטול הניזק כל חצי הנזק שלו מן החצי חי ואם אין החצי מספקת לו על חצי נזקו נוטל עד דמי כל החי והמזיק אינו נוטל כלום מן המת כאותה ששנינו דף ל"ג במשנה שור שוה ק' שנגח שור שוה ר' וכו' נוטל כל השור ולא אשכחן דפליג שום תנא על זה וכן הלכה מורווחת וא"כ מנ"ל לר"י הא אי ס"ל דפשטיה דקרא דואת המת יחצון היינו שיטול המזיק חצי הנבילה א"ו דפשטי' דקרא ואת המת יחצון משמע ליה לר"י לפחת שפיחתתו מיתה והיינו שיטול הניזק לעולם ח"נ והא דקאמר חצי החי וחצי המת לאו מפשטא דקרא יליף לה אלא מדרשא דוגם כדמסיק והיינו לענין שנוטל חצי המת מן השבח ולא מן הגוף בשוורים שווין וקושטא דמלתא הוא שנוטל כל א' חצי חי וחצי מת וזה לא ילפינן משום לימוד אלא ממילא החשבון עולה כך וא"כ לפ"ז הדרא קושי' לדוכתא אמאי קאמר ר"י יכול שור שוה ה' סלעים וכו' דהא ילפינן מפחת שפיחתו מיתה שלעולם יטול הניזק תחילה ח"נ ומכ"ש שלא יפסיד מכיסו. וע"ק דאף לפי המסקנא קשה בין לר"י ובין לר"מ מנ"ל שנוטל הניזק יותר מחצי החי אם אין החצי עולה לו לחצי נזקו כההיא דמתני' דף ל"ג דהא פשטא דקרא דכתיב וחצו את כספו משמע דיותר מחציו לא יתן ואי משום דדרשי' ואת המת יחצון לפחת שפיחתו מיתה מחצין בחי לא מוכח מידי דאדרבא שייך יותר לקיים שני המקראות ונאמר דפחת שפחתו מחצין בחצי החי והיינו שיד הניזק על התחתונה שלעולם אינו נוטל יותר מחצי הנזק ואף חצי אינו נוטל אלא מגופו של חצי החי ולא מכולו אבל אם נאמר שנוטל חצי נזק אפילו מכל החי מפקינן קרא דוחצו את כספו לגמרי ממשמעותו וזו קושיא עצומה לדעתי ומכ"ש דקשה לר"י דאמר דחס רחמנא עליה דמזיק שנוטל בשבח ואינו חולק בפחת וא"כ איך שייך כאן להיפך דקרא וחצו את כספו הוא לגריעותא דמזיק כל זה יתיישב במה שאכתוב בסמוך בעז"ה:

לעיל בגמרא א"כ מצינו לר"י תם חמור ממועד. וקשיא לי דילמא לר"י אין ה"נ דבמועד נמי פחת נבילה דמזיק הוי והא דכתיב והמת יהיה לו מוקי לה ר"י לשור פסולי המוקדשין כדמקשה הש"ס לקמן פ' הפרה איפוך אנא דוהמת יהיה לו דבור היינו לפחת נבילה ודשור לענין פסולי המוקדשין והא דמשני התם מסתברא דבור לפטור' שכן פטר בו את הכלים ליתא אליבא דר"י דמחייב על נזקי כלים ואף אם נאמר דלר"י נמי איכא סברא לומר מסתברא שכן פטר בו את האדם כמ"ש לעיל דף יו"ד מ"מ השתא דאתינן להכי דלר"י קרא דואת המת יחצון משמע דאפי' בתם פחת נבילה דמזיק הוי ממילא דע"כ והמת יהיה לו דכ' גבי מועד לא אתי לפחת נבילה דא"כ תם חמור ממועד אע"כ והמת יהיה לו דמועד לשור פסולי המוקדשין והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלין בנבילה וצריך עיון ויש ליישב:

בפרש"י בד"ה אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד כלום וכו' עכ"ל. ולכאורה יפלא מאד למה הוציא רש"י דברי הש"ס מפשטן דמל' הש"ס משמע דהקפידא הוא דוקא דלא נמטייה רווחא למזיק אבל במאי שאינו מפסיד לא איכפת לן וכ"נ מדקאמר יכול שור שוה ה' סלעים והנבילה יפה חמשים זוז ולא קאמר והנבילה יפה ה' סלעים כמו שור המזיק א"ו משמע דבכה"ג לא הוי שייך לומר וכי מזיק נשכר כיון דבאמת אינו נשכר אלא שאינו מפסיד וע"ק דלפרש"י דקפדינן נמי שהמזיק יפסיד דוקא א"כ בסמוך נמי דקאמרינן לענין שבחא היכא דליכא פסידא לניזק כגון שור שוה ה' סלעים וכו' והנבילה יפה שלשים יכול דשקיל מזיק בשבחא ת"ל שלם ישלם כו' ואין הבעלים נוטלין עכ"ל הש"ס וא"כ נאמר בזה ג"כ דהא דקאמר ואין הבעלים נוטלין נמי לאו דוקא אלא דבעינן דוקא דלמטיי' פסידא למזיק וזו דבר תימא דא"כ היכא דאתרמי באמת כי האי מלתא דלית ליה למזיק לא פסידא ולא רווחא ומכ"ש היכא דאית ליה רווחא כגון שור שוה ה' סלעים שנגח שור שוה ה"ס והנבילה יפה ג' סלעים ואח"כ הוקרה והשביחה עד ששוה ה' סלעים מלבד חלק השבח של הניזק א"כ היאך נדייניה לההוא דינא אם נאמר שהמזיק פטור לגמרי הא אי אפשר לפרש"י שהרי לפירושו גזירת הכתוב הוא שהבעלים משלמין וקפדינן על זה שהמזיק בע"כ יפסיד ואם נאמר שמאחר שאם ניתן למזיק חלק בשבחו לא יפסיד כלום ויתבטל מאמר הכתוב שלם ישלם לכך לא יהבינן ליה כלל בשבחו וצריך לשלם ח"נ שלם כדמעיקרא קודם שהשביחה זה דבר שאין הדעת סובלתו דבתחילה כשהשביחה הנבילה מג' ועד ד' לא היה צריך המזיק ליתן אלא חצי סלע וכשהוקרה אח"כ ועמדה על ה' סלעים ויותר עד עשרה ועד מאה שנמצא שהניזק משתכר הרבה וכי הדעת יתן בזה שיצטרך המזיק ליתן לו סלע שלם והוי כחוכא ואיטלולא ואם נאמר שאין מגלגלין עליו את הראשונה אלא לעולם נוטל המזיק חלק בשבח עד כדי שיגיע עליו מ"מ איזה הפסד מכיסו ומכאן ואילך אף אם יעלה השבח לסך רב אינו נוטל המזיק אלא עד כדי שיפסיד שזו יותר תימה ומי כהחכם יודע פשר ולבדות מלבו כמה יהא אותו הפסד אם סלעים או זוזים או ח"נ או רביע נזק ולא בא הכתוב לסתום אלא לפ' א"ו דמה שאמרה תורה בעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין עיקר הקפידא שלא יהא נשכר אבל במאי שאינו מפסיד לא איכפת לן וכדמשמע מפשטא דלישנא דנקט והנבילה יפה שלשים זוז ולא נקט יפה ה"ס וא"כ לפ"ז א"ל דלעולם נוטל המזיק בשבח עד כדי הדמים שמגיע ממנו לדמי ח"נ ומכאן ואילך אף אם יעלה השבח לסך רב אינו נוטל ואינו נותן כלום כדי שלא יהא נשכר אבל במה שאינו מפסיד לא אכפת לן וכ"נ לשון הרמב"ם והטור והש"ע בסי' ת"ג וכן פי' הסמ"ע שם ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעתו הרמה. אבל מל' הע"ש משמע דאם הגיע השבח עד כדי שיהא המזיק נשכר אז אינו נוטל המזיק שום חלק בשבח ומשלם כדמעיקרא וכבר כתבתי שא"א לומר כן ומ"מ במה שכתבתי קשה לדברי רש"י שכתב דבעינן שיפסיד המזיק וא"כ קשיא. ומהרש"א בחדושיו כתב והוסיף על לשון רש"י וז"ל וכי מצינו מזיק נשכר במקום שאינו מפסיד עכ"ל ולא ידעתי מה כוונתו בזה ומה שנלע"ד בכוונתו אין מהצורך להאריך כיון שלא נתיישב בדבריו כל מה שהקשיתי. אמנם נלפע"ד דדברי רש"י כאן מיוסדים על אדני פז ואדרבא ביאר לנו בלשונו הצח לשון קצרה ליישב כל מה שהקשיתי בזו הסוגיא ונחזור על הראשונות דקשה לרש"י דברי ר"י במה שאמר יכול שור שוה ה"ס וכו' דמהיכא תיתי לומר כן דבשלמא ברייתא הראשונה שאמר יכול שור שוה מנה וכו' דס"ד שנוטל הניזק יותר מנ"ש אין זו כל כך תימא דמצינו כמה פעמים שהניזק נוטל יותר מנ"ש כגון כפל וד' וה' וכן במה שהחמיר בתם יותר מבמועד מצינו לענין שמירה אלא דמ"מ מדלא גילה הכתוב דבר זה בפירוש נראה לר"י לומר דקרא וחצו את כספו לאו דוקא שהניזק יטול לעולם חצי חי אלא כדפרישית לעיל אבל שירוויח המזיק מכיס הניזק לא שמענו בשום מקום כמ"ש באריכות שאף אם נאמר דקרא ואת המת יחצון דוקא אין בכלל זה שהמזיק ירוויח אבל בדעת הניזק תליא מלתא וע"ק דבמה שהשיב ר"י וכי מזיק נשכר לא נתיישב עדיין דמ"מ נאמר שהתורה הקפידה שלא יהא נשכר אבל במקום שאינו נשכר יטול כל א' חצי חי וחצי מת אף אם לא יפסיד המזיק בזה ומכ"ש אם יפסיד המזיק בזה אף שלא יעלה לח"נ לא נחוש לזה ובאמת לא ס"ל לר"י הכי לפי המסקנא כמ"ש באריכות א"ו מכל זה נראה לרש"י דעיקר כוונת ר"י בזו הברייתא להוכיח דקרא דואת המת יחצון לאו דוקא שלא בא להורות שיטול המזיק בגוף חצי המת אלא בשבחו לחוד ופשטיה דקרא דואת המת יחצון היינו לפחת שפחתו מיתה וכו' אלא דאף לפ"ז קשה דבמה שאמר ר"י וכי מזיק נשכר לא מוכח מידי שנדחק בשביל זה לומר דקרא ואת המת יחצון לאו דוקא כיון שדבר זה אינו בכלל משמעות המקרא וא"כ נאמר כל היכא שאין המזיק נשכר לקיים הקרא כדכתיב שכל אחד יטול חצי חי וחצי מת לכך פי' רש"י וכי מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד כלום וכוונתו דבאמת גם על זה התמי' קיימת היאך מצינו מזיק שאינו מפסיד והא דנקט ר"י בלישני' מזיק נשכר וכן בתחילת דבריו אמר והנבילה יפה חמשים זוז ולא נקט ה"ס היינו משום דכיון דסברת שאינו מפסיד היא דחויה לר"י כמו סברת מזיק נשכר נקט בלישנא היותר תימא וכמפליג בדבר ועיקר דברי ר"י להוכיח מזה שקרא ואת המת יחצון היינו לפחת שפחתו מיתה שלעולם יטול הניזק ח"נ ולא בא להורות שיטול כ"א חצי חי וחצי המת בגוף הנבילה אלא בשבחא מרבוייא דוגם כל זה מוכח שפיר לפרש לפרש"י כיון דאמרינן שלא מצינו מזיק שאינו מפסיד אלא בעינן דנמטייה פסידא א"כ א"א לומר דקרא כדכתיב שיטול כ"א חצי החי וחצי מת דא"כ הדרא קושיא שלי לדוכתא דאם יזדמן באמת שדמי הנבילה יהיה כמו דמי החי מכ"ש אם יעלה דמי הנבילה יותר מדמי החי היאך נדייניה להאי דינא ואם נאמר שיטול כ"א חצי חי וחצי מת א"כ יהיה מזיק נשכר ולפחות בשווין דמי הנבילה לדמי החי לא יפסיד המזיק כלום ואנן בעינן שיפסיד ואם נאמר שיפסיד המזיק בע"כ לא ידענו כמה יפסיד שהרי אם ירדו לחלוקה לא יפסיד ואם נאמר מאחר שאם ירדו לחלוק חצי חי וחצי מת לא יפסיד לכך לא נקיים בזה ואת המת יחצון אלא נקיים וחצו את כספו על החי לחוד א"כ לקתה מדת הדין שכשהחי שוה מאה והמת צ"ט ודאי חולקין כיון שהמזיק יפסיד חצי זוז וכשיהיה המת שוה ג"כ מאה יפסיד המזיק חמשים והוי כחוכא ואיטלולא א"ו דקרא ואת המת יחצון לא בא להורות כלל שיטול המזיק בחצי גוף הניזק אלא לפחת שפחתו מיתה וכדמסקינן שלעולם נוטל הניזק חצי נזקו ואין למזיק שום חלק בגוף המת אלא מיתורא דוגם ילפינן שיש לו חלק בשבח אלא מ"מ כיון דמשמע לר"י פשטא דקרא נמי שחולקין חצי המת לכך קאמר דבשוורים שוין איירי והנבילה יפה נ' וא"כ ממילא נתקיים כל הדברים כך נ"ל נכון בזו הסוגיא נמצא שכל זה במה שפרש"י דלא מצינו מזיק שאינו מפסיד מזה יצא לנו הקושיא דהיכי נדייניה ומשום הכי מפקינן לגמרי דרשה דחצי החי וחצי המת מגופו ודרשי' לפחת שפחתו המיתה אבל אם נאמר שאין התמי' קיימא אלא שלא יהא המזיק נשכר לא שייך כלל לומר היכי נדייניה דלעולם אם יעלה חצי המת יותר מח"נ נאמר שאין המזיק נוטל ואינו נותן אבל מדאמרינן שצריך שיפסיד א"ש נמצא לפ"ז כל זה היינו בסוגיא דהכא דקאמר ר"י מצד הסברא וכי מצינו מזיק נשכר מפ' רש"י דהתמי' היא ג"כ במה שאינו מפסיד אבל בסמוך בסוגיא דשבח דשם לא שייך התמיה דמזיק נשכר כמ"ש בגמרא ובתוספות והטעם בזה דודאי ברישא דמלתא שהמזיק רוצה להיות נשכר תיכף בשעת הנזק מכיס הניזק שייך שפיר התמיה דוכי מזיק נשכר אבל גבי שבחא דמעלמא קאתי שאין הניזק נפסד בכך ובשעת הנזק קודם שהשביח ודאי נעשה המזיק שותף ונחית לפסידא כיון שלא מחל לו הניזק בודאי וא"כ הדעת נוטה שיחלק המזיק בשבח כיון דחס רחמנא עליה וסד"א שאפילו אם נשכר לא איכפת לן אלא דילפינן מגזירת הכתוב דבעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין וא"כ דיינו אם נאמר דגזירת הכתוב הוא להורות שהבעלים אינן נוטלים בשום פעם אפילו בשבח דמעלמא אבל במה שאינו מפסיד לא איכפת לן כיון דמעלמא אתיא ומשמיא הוא דחייס עליה שלא יפסיד ועדיין נשאר הקושיא האחרונה דמנ"ל דהיכא שאין חצי החי מספיק לח"נ שנוטל יותר עד דמי כל השור החי כאותה ששנינו דף ל"ג ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון שזכינו דבין לר"מ ובין לר"י פשטא דקרא דואת המת יחצון היינו שיטול הניזק ח"נ שפחתו מיתה וא"כ אף אם נאמר דקרא קמא דוחצו את כספו היינו ג"כ פשטא דקרא שהמזיק יתן חצי החי נמצא שאלו המקראות אינן מתקיימים כאחד אלא בשוורים השווין אבל בשאין שווין ע"כ חד מינייהו דוקא וחד לאו דוקא שאם החי שוה יותר אין צריך המזיק ליתן חצי השור אלא פחות ואם פחת המת שוה יותר קרא בתרא לאו דוקא שאין הניזק יכול ליטול כל חצי הנזק כיון שנאמר שאין המזיק צריך ליתן לעולם אלא חצי השור וא"כ ע"כ צריכין אנו להכריע הי מינייהו דוקא והי לאו דוקא ועתה נכריע דבקרא קמא בלא"ה א"א לומר שהוא דוקא והיינו שלעולם חוצין את כספו לא פחות ולא יותר דע"כ א"א לומר כן שהרי אם יעלה חצי החי יותר על כל דמי המת ע"כ שאין נותנין לניזק חצי החי דא"כ תחמיר בתם יותר ממועד א"ו דלאו דוקא החצי אלא לפעמים אף פחות מחצי א"כ כמו שאנו אומרים דלפעמים פחות כך נאמר דלפעמים נותן המזיק יותר מחציו אפי' עד כולו ובלבד שיעלה לח"נ. אבל אם נאמר דקרא בתרא דוקא א"ש שלעולם נוטל הניזק חצי הפחת לא פחות ולא יותר ואי משום שלפעמים נוטל פחות מחציו והיינו כגון שאין השור החי שוה כדמי ח"נ זה אינו מצד הדין אלא כיון דבתם גברא לאו בר תשלומין הוא אלא השור וא"א להשתלם מן השור יותר מדמי שוויו והרי זה ככל התשלומין שאם אין לו למזיק מפסיד הניזק וא"כ ודאי קרא בתרא מיתוקמא דוקא לא פחות ולא יותר ובקרא קמא א"א לומר כן אזלינן בתר בתרא שבו הקפידה התורה שזהו היסוד בל ימוט שהניזק יטול ח"נ לעולם מגופו אמנם לשון הכתוב מ"ש וחצו את כספו היינו בשווין ואיצטריך ג"כ לכמה דרשות ודוק באלו הדברים היטב כל מה שכ' בסוגיא זו נכון בעז"ה. ולפי מה שהארכתי בזה הריני מפ' כוונת רש"י בל' קצר במ"ש וכי מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד וכוונתו בזה דלא שייך שום ה"א שיהיה המזיק נשכר דמהיכא תיתי דמלתא דפשיטא שיוכל הניזק למחול על נזקו כדי שלא יפסיד אלא הא דקאמר ר"י יכול שור שוה ה"ס יטול חצי החי וכו' רצה בזה שיש ה"א לומר דכיון דלא שייך שיטול המזיק חצי המת א"כ א"צ ליתן לניזק כלום מן החי ע"ז משני שפיר דא"כ מצינו מזיק שאינו נפסד והתורה הקפידה שיפסיד אלא ע"כ דאע"ג דלא שייך המזיק בחצי המת אעפ"כ צריך ליתן מן החי דהיינו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי כדפרישית באריכות:

שם בגמרא אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק וכו' והנבילה יפה ל' זוז שקיל נמי מזיק בשבחא וכו'. ומשכחת ליה דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא דאלת"ה לימא ליה כיון שהבשר עכשיו ביוקר אילו לא אזקתן היה שוה יותר מל' זוז כיון דהוי חזי לבשרא ולרדיא א"ו כדפרישית ובזה תבין במאי שאמרו בכל הסוגיא שהמזיק נוטל בשבח ולעיל אמרו שבח כשעת הנזק ואוקימנא אפילו בשבחא ממילא דהתם איירי שהבהמה עצמה שיבחה וא"כ יכול לומר אילו לא אזקתן שכן דרך הבהמה שכל זמן שהיא יותר בבריאתה משבחת יותר אבל הכא איירי ביוקרא וזולא לא שייך לומר כן וצ"ל נמי דהפחת שפחתו מיתה מעיקרא היה מחמת שאינו ראוי לרדיא אבל לא מחמת שנפחת הבשר דאם לא כן הדרא קושי' לדוכתא דאם נתייקר הבשר אח"כ יאמר הניזק אילו לא אזקתן היה הבשר שוה עכשיו יותר אלא שהבשר הוא כבראשונה והפחת היה מרדיא ועכשיו אייקר בשרא כרדיא:

בתוס' בד"ה והתורה אמרה וכו' לאו משום דלישתמע וכו'. לכאורה היה נראה לפרש דכיון דבאמת וחצו את כספו אין לו שום מובן במשמעות המקרא בין לר"מ בין לר"י אלא בשווין ואף בזה הוא ללא צורך כיון דממילא הכי הוא והיה נראה לפרש לומר דוחצו את כספו לא קאי על השור החי אלא ה"פ דקרא שימכרו השור החי וחצו בו כספו של המת וע"ז מקשה ר' אחא דא"כ קשיא קראי אהדדי דכיון דמשמע דחצי נזק הוא דמשלם ולר"י משלם יותר כיון דס"ד דס"ל דחצי המת וחצי החי לר"י דווקא מקרא דואת המת יחצון וא"כ מצינו שמשלם יותר וע"ז משני דואת המת יחצון לא קאי על גוף המת אלא לפחת שפחתו וק"ל:

בפרש"י בד"ה וחוץ מחובל וכו' מדאיצטריך קרא למישרי מילה עכ"ל. במס' שבת מפורש יותר בפרש"י דלר' אבהו חובל דמילה קרי ליה מקלקל דאף על גב שמתקן תיקון המצוה מ"מ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופא ואתיא כר"ש ומשום הכי לא מיתוקמא לה חובל ומבעיר בצריך לכלבו ולאפרו כיון שגם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה א"ו שעיקר החיוב הוא על החבלה ועל הבערה גופה ונ"ל שבענין זה מקרי שפיר צריך לגופו כיון שהוא צריך לעשות מצות הכתוב ורוצה לעשות החבלה וההבערה וכן חובל ומבעיר ששנוי בברייתא לר' אבהו היינו שחובל בבהמה ובעוף ומחייב בזה שפיר משום נטילת נשמה כיון שהוא צריך לזה ובכוונה גמורה הוא עושה החבלה וכן במבעיר ויתבאר באריכות בדברי התוספות אבל ר"י דאמר פוק תני לברא סובר דמקלקל פטור אפילו בחובל ומבעיר והא דאיצטריך קרא למשרי מילה היינו משום דמילה מתקן הוא בשביל תיקון המצוה וכן בהבערה דבת כהן ועי' מ"ש בתוספות ודו"ק. אלו הדברים צריכין חיפוש בכמה מקומות בש"ס ואין כאן מקומם להאריך ואכתבם במס' שבת אי"ה:

בתוספות בד"ה חובל וצריך לכלבו וכו' ע"כ נראה דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי וכו' וא"ת אמאי מחייב וכו' ואור"י דכל הנך סוגיות כר"י וכו' עכ"ל. למאי שפירשו התוספות בסמוך דר"י סבר דר"ש גופא בעי תיקון קצת קשה דהיאך יתכן לומר דהסוגיא דהנחנקין אתיא כר"י דא"כ מאי מקשה התם לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב אמאי התירו לטלטל בשבת מחט כדי ליטול בה הקוץ דלמא עביד חבורה וה"ל שגגת סקילה ומאי קושיא כיון דאמרינן דר"ש גופא לא מחייב בחובל אלא דוקא בצריך לכלבו וכיוצא דהוי תיקון קצת וגבי מחט לא צריך כלל לדם ואפשר דבאמת תירוץ זה של תוספות היינו לפי' רבינו שמואל שכתבו התוספות בתחילת הדיבור וכן פרש"י אבל לפי' הע"כ נראה לא שייך לומר כן ולכך לא הביאו התוספות זה התירוץ ברוב המקומות:

בא"ד דכל הני סוגיות כר"י וכו' פי' אבל לר' אבהו אליבא דר"ש אמרינן דכמו מקלקל בחבורה חייב אע"ג דפטור בשאר מלאכות כמו כן מלאכה שאינה צריכה לגופה אע"ג דפטור בשאר מלאכות אפ"ה חייב בחובל ומבעיר ונראה דלפ"ז צ"ל הטעם דהא בהא תליא דר' אבהו אליבא דר"ש סובר דתיקון דמצוה לא חשיב מתקן וא"כ ה"ה דצורך מצוה לא חשיב צריך לגופיה א"כ אמאי איצטריך למישרי מילה ולמיסר הבערה ות"ל דפטור משני טעמים חדא דמקלקל הוא ועוד דמלאכה שאינה צריכה היא א"ו דבחובל ומבעיר תרווייהו מחייבי ור"י סבר דצורך מצוה חשיב מתקן וא"כ כ"ש דחשיב צריך לגופו מהאי טעמא אבל במקלקל דחובל ומבעיר שאינו צורך מצוה כ"ע מודו דפטור כמו בשאר איסורים וכן במלאכה שאינו צריך לגופו הוי חובל ומבעיר כמו שאר מלאכות דלר"י חייב ולר"ש פטור וכל זה לפי' רבינו שמואל דלעיל או לפי' הע"כ נראה והיינו לכל חד כדאית ליה אבל לפי' רש"י במסכת שבת והבאתיו בסמוך לא יתכן לומר כן דלפירושו אדרבא הוי איפכא דהא דסובר ר"ש דמקלקל בחבורה חייב היינו משום דס"ל מלאכה שאין צריך לגופה פטור ע"ש באריכות והארכתי לכתוב כל זה ליישב דברי התוס' ממה שהקשה מהרש"א כמו שיבואר בסמוך ודו"ק:

בא"ד וההיא דספק אכל ופרק כל כתבי דהוי ברייתא איכא למימר דההוא תנא סבר כר"י בחדא וכר"ש בחדא עכ"ל. עיין במהרש"א שנדחק מאד בישוב דברי תוספ' אלו ומה שנראה מפירושו דהא דס"ל לר' אבהו אליבא דר"ש דמלאכה שאצ"ל חייב בחובל ומבעיר היינו דוקא כשהוא מקלקל אבל במתקן פטור אפי' בחובל ומבעיר במלאכה שאצ"ל וזה דבר תימא דיציבא בארעא וכו' ולא ידעתי מאין הוציא כן ועוד דסוף סוף הסוגיא דס"פ ספק אכל לא מתיישב כמ"ש הוא בעצמו אבל למ"ש בסמוך דבתירוצם זה סברי התוספ' דמקלקל בחובל ומבעיר ומלאכה שא"צ הא בהא תליא דמאן דסובר דמקלקל חייב והיינו משום דס"ל דמילה והבערת בת כהן לא חשיבי תיקון א"כ צ"ל נמי דמלאכה שא"צ חייב בהנך מה"ט גופא מדאיצטריך מילה והבערת בת כהן דהוי מלאכה שא"צ לגופה דצורך מצוה לא חשיבא נמי צריך לגופו וזה סברת ר"א וא"כ קושיית התוספת היא דאיך אפשר שר"א יאמר כן דא"כ תקשי ליה ברייתא דס"פ ספק אכל ודפ' כל כתבי דמשמע שם להדיא דמלאכה שאצ"ל פטור אפי' בחובל ומבעיר וא"כ הא מני לא ר' יודא דמחייב אפילו בשאר איסורים ולא ר"ש דמחייב מיהא בחובל ומבעיר ומחייב נמי מקלקל בהנך וכדפרישית וע"ז מתרצים התוספות שפיר דר"א אמר לך דהאי תנא סבר כר"י בחדא והיינו לענין מקלקל דפטור אפי' בחובל ומבעיר מיהו הריגת מזיקין לא מיקרי מקלקל אלא מתקן הוא אלא דיש לפוטרו מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה. והיינו ע"כ משום דס"ל דמילה והבערת בת כהן חשיב מתקן וא"כ מכ"ש דחשיב צריכה לגופה ובההיא לחוד סבר כרבי יהודה ולענין הדין דמלאכה שאצ"ל סובר כר"ש דפטור אלא דר"ש מחייב מיהא במלאכה שא"צ בחובל ומבעיר והיינו משום דס"ל דמילה והבערת בת כהן לא חשיב צריך לגופה כמו דלא חשיבא ליה לקרותן מתקן אבל האי תנא סבר דמילה והבערת בת כהן חשיבא צריך לגופה וחשיבא מתקן וא"כ לעולם אימא לך דמלאכה שא"צ פטור אפי' בחובל ומבעיר והיינו משום דחובל ומבעיר שוים בכל מילי לשאר איסורים ואין שום חילוק ביניהם וא"כ זהו ממש חדא כר"י שאין לחלק בין הנך לשאר איסורים מקלקל פטור בשניהם אלא דר"י מחייב במלאכה שא"צ בחובל ומבעיר כיון דמחייב בשאר איסורים והאי תנא סבר בהא כר"ש דבשאר איסורים פטור מלאכה שא"צ וא"כ לדידיה פטור נמי בחובל ומבעיר דמאי דשני לר"ש בין הני לשאר איסורים היינו מדאיצטריך מילה ובת כהן והוא סובר דלא מוכח מידי כדפרישית וזה ברור בדברי תוספ' ובחנם נדחק מהרש"א ודו"ק. אמנם מה שהקשו תוספות מפ' כל כתבי דהוי ברייתא ומשמע דברייתא גופא קשיא לר' אבהו ובאמת לפי תוספ' בפ' כל כתבי דלפי המסקנא מיתוקמא הברייתא דה' מזיקין נהרגין בשבת היינו דוקא ברצין אחריו ודברי הכל א"כ לק"מ לר"א עיין שם ושניהם הם פי' ר"י אבל הנראה דפי' ר"י דהכא לרווחא דמלתא דאפילו אם נפרש הסוגיא דהתם כרש"י דמשמע דברצין אחריו אפי' שאר מזיקין מותר ומדנקט הברייתא ה' מזיקין היינו ע"כ כשאין רצין אחריו וא"כ לא מיתוקמא הברייתא אלא כר"ש ותקשי לר"א ע"ז כ' דאפ"ה לק"מ וכדפרישית וק"ל: