פני יהושע על בבא קמא כד.

בא"ד הנ"ל וקשה דאמרינן לקמן וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה וכו' לפי מה שפירשתי אפילו אי תורא נמי לא א"ש עכ"ל. פי' דאפילו אמרינן לייעודי תורא לא יכול לבוא לעולם לידי נגיחה ד' כיון דנעשה מועד בפני ב"ד בנגיחה ג' קטלינן ליה מיד ואין לומר דאיירי שהוזמו ג"כ עידי נגיחה ג' ובשעת נגיחה ד' הוזמו כל הזוממין דא"כ וא"ל הדרא קושיא לדוכתא שהרי לא נעשה מועד ולא חייב בנגיחה ד' שיכול לומר הזוממין הטעוני ולא חששתי לשומרו כן הוא סברת התוס' לפי המובן אבל קשיא לי טובא על דבריהם דנראה לענ"ד דאדרבא מסוגיא זו נראה סיוע לדברי תוס' ראשונים דלא מחייב בנגיחה ד' אא"כ נעשה מועד בפני ב"ד מקודם דאלת"ה תקשי היכי אמרו שם הניחא אי לייעודי תורא שפיר ותיפוק ליה דליעודי תורא א"ש אפילו בלא עידי זוממין דלא שייך להקשות כלל מועד היכי משכחת לה דהא משכחת שפיר דאיירי דאתי תלתא כתות סהדי בחד יומא והעידו על נגיחה של ג' ימים א"נ דאייתי כת א' על שלשה נגיחות של ג' ימים דמהני למ"ד לייעודי תורא א"ו דעיקר הקושיא דמועד היכי משכחת לה היא בנגיחה ד' דכיון דלא מחייב בנגיחה ד' אם לא שנעשה מועד בב"ד תחילה וא"כ הא קטלינן ליה תיכף כשנעשה מועד בב"ד וע"ז משני התם כגון שהוזמו וכו' ואיירי כגון שבאו עידי שלשה נגיחות וא"כ נעשה מועד בב"ד ואח"כ הוזמו ובנגיחה ד' באו הזוממין להזים ג"כ עידי נגיחה ד' והוזמו הזוממין על כל ההזמות וא"כ איגלי מלתא למפרע דהזמה קמייתא לאו מלתא היא וההעדאה קמייתא במקומה עומדת וקרינן ביה והועד בבעליו כמו שיתבאר וא"כ מחייב שפיר אנגיחה ד' כופר וקטלינן ליה וע"ז מסיק התם הניחא אי לייעודי תורא א"ש כיון שהועד השור בב"ד תחילה אע"ג שהוזמו אח"כ קרינן ביה שפיר והועד בבעליו לענין זה שאם הוזמו הזוממין הוי מועד למפרע ואייעד תורא ואי משום שיכול לומר לא חששתי לשומרו לא איכפת לן בזה דלמ"ד דלייעודי תורא בעינן ג' ימים ע"כ שאין הטעם בזה משום שמירת הבעלים דהא א"נ אייתי ג' כתות סהדי בחד יומא נמי נעשה מועד א"ו שכל זה הוא מגזירת הכתוב וא"כ לענין דבעינן שהועד בפני בעלים הוא נמי מגזירת הכתוב ולא משום שמירה ומכ"ש דא"ש אליבא דרבא דאמר ולא ישמרנו אתי לנגיחה ג' קודם שנעשה מועד בב"ד א"כ א"א לומר שהטעם דבעינן הועד בפני בעלים הוא משום ולא ישמרנו דמה דהוי הוי א"ו דוהועד בבעליו לא קאי אולא ישמרנו ואין זה נתינת טעם אלא גזירת הכתוב הוא דבעינן והועד בבעליו וא"כ ודאי דבהוזמו זוממי זוממין הוי מועד גמור אלא למ"ד ליעודי גברא בעינן מימר אמר לא הוי ידענא פי' דהא למ"ד לייעודי גברא בעינן ג' ימים היינו משום שידעו הבעלים לשמרו וא"כ מכ"ש דבנגיחה ג' בעינן שיעידו בפני בעלים היינו משום שמירה דולא ישמרנו קאי על כל ג' נגיחות דבכולהו בעינן והועד בבעליו א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכיון שהוזמו הזוממין לא הוי מועד למפרע שיכול לומר לא חששתי לשומרו ודו"ק:

בא"ד ויש לומר דלכתחילה לקחו הבעלים וכו' ולא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה ד' וכו' עכ"ל. גם בכאן קשה מה תירצו דמ"מ תקשה א"ה אמאי איצטריך לאוקמי שהוזמו הזוממין ואמאי לא מוקי למ"ד ליעודי תורא דאיירי דאתו עדות שלש נגיחות בחד יומא ולא הספיקו לגמור הדין עד שנגח נגיחה ד' ונראה ליישב דסברת התוספות היא דהא דלא מוקי בדאייתי ג' כיתות בחד יומא היינו משום דמלתא דלא שכיחא היא דכיון דאיירי התם שהמית אדם בכל הנגיחות א"כ אורחא דמלתא שעדים באים תיכף לב"ד באותו היום לגמור דינו ולסלקו כדי להסיר התקלה אלא דאכתי מצי לאוקמי בפשיטות שכת אחת מעידה על כל הנגיחות מיהו אפשר דלא ניחא ליה לאוקמי בהכי פשטא דקרא דכתיב אם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו משמע שהועד בבעליו מתמול שלשום:

בא"ד והא דקתני לקמן בברייתא וכו' מ"מ כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נ"ש בד' וכו' עכ"ל. וקשה דהא קי"ל אין עדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין על פיהם ועוד דא"כ שנים שמעידין באחד שהוא גדול והביא שתי שערות וכי נאמר שאם הוזמו חייבין מיתה שרצו לעשותו בר עונשין וה"נ דכוותה וא"ל דשאני הכא בשור המועד שהוחזק נגחן חשבינן ליה כאילו נגח דהא ליתא שהרי העדים יודעין שהאמת שאינו נגחן וא"כ לא רצו להפסידו כלום וצ"ע:

שם בגמרא אמר להם הרי אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב הזב בראיות וזבה בימים וכו' עד מסתברא קאי בראיות. ונראה פירוש הסוגיא דר"מ ור"י לא פליגי אי ילפינן ק"ו או לא אלא בגוף הסברא פליגי דר"מ סבר דבקירוב הזמן ביום אחד הוי יותר חזקה מבריחוק הזמן וא"כ יש כאן ק"ו גמור ור"י סובר שאין כאן ק"ו כלל דנראין הדברים להיפך דכיון שהוחזק בג' ימים הוי יותר חזקה מבג' פעמים ביום אחד וע"ז הביא ראיה מזבה ולכך השיב לו ר"מ הרי אומר וזאת פי' דאדרבה משם ראיה לדברי שיש ק"ו לחייב בראיות בקירוב הזמן יותר מבימים לכך איצטריך וזאת למעוטי משא"כ אם נאמר שאין כאן ק"ו א"כ אמאי איצטריך וזאת למעוטי קירוב הראיות כיון דגלי קרא בהדיא גבי זבה ימים רבים משמע להדיא דבימים תליא מילתא א"ו דאיצטריך וזאת לאפוקי מק"ו ונראה שלזה כיון רש"י בלשונו בד"ה הרי הוא אומר ומשום גזירת הכתוב הוא דלא דרשינן ק"ו והיינו כמו שכתב דאיצטריך קרא לאפוקי מק"ו ובזה נתיישב קושיות התוספות דודאי אין זה התוכיח כמו כל התוכיח שנזכר בש"ס דבכל דוכתא פי' היוכיח דנהי שהק"ו הוא אמת מ"מ מוכח שאין זה החומר גורם הדין משא"כ כאן א"א לפרש כן אלא שהיוכיח בא לעקור הק"ו מעיקרא ולומר שאין כאן חומרא כלל וע"ז השיב ר"מ שפיר כמ"ש:

שם ודלמא למעוטי זב מימים. סובב ג"כ על מה שכתבתי דמקשה על דברי ר"מ שהביא ראיה מדאיצטריך וזאת אלמא דאיכא ק"ו בקירוב יותר מבריחוק ע"ז מקשי מנא לך הא דלעולם אימא לן שאין כאן ק"ו כלל ואיצטריך וזאת למעוטי זב מימים שלפי הסברא אדרבא ריחוק מיקרי יותר מוחזק מבקירוב ועוד דקרא סתמא כתיב גבי זב דבג' ראיות הוא טמא והוי אמינא דל"ש בקירוב (וקאי) בריחוק לכך איצטריך וזאת וק"ל ובכך נכונה הסוגיא מכל מה שדקדקו המפרשים בזה:

שם ומה ראית מסתברא עמ"ש בתוספות:

בתוס' בד"ה הרי הוא אומר וא"ת וכו' וי"ל דהתם גלי קרא שאין הטעם משום דהוחזקה רואה. פירוש מדחזינן דבזב שניהם שווין א"ו גזירת הכתוב הוא כך:

בד"ה ודלמא למעוטי זב מימים ולא בעי למימר וכו' א"נ המקשה סמיך אהקישא וכדפריך בסמוך מה ראית עכ"ל. כל המפרשים מקשים פה אחד דלפ"ז קשה באמת מאי פריך מה ראית תיפוק ליה דמוכח דאתי למעוטי זב מראיות דאילו למעוטי הזב מימים קשה לא נכתוב ההיקש ולא איצטריך לכתוב ג"כ וזאת ע"ש ונכנסו בדוחקים כל זה מחמת שחושבין לסברא פשוטה שהק"ו הוא ק"ו גמור אף לסברת המקשה וא"כ לא איצטריך למעוטי זב מימים דמהיכי תיתי לא מוקי הקרא במלתא דמסתברא אבל לדעתי דברי התוספות עולין יפה כשנדקדק עוד למה הוצרכו לשני פירושים ולא סגי בפירוש ראשון לכך נ"ל דכך פירושו דודאי פשטא דלישנא דתלמודא מאי דקאמר ממאי דלמעוטי זבה מראייה אימא למעוטי זב מימים זה הל' משמע שרוצה לומר אבל לא זבה מראייה לכך הוצרך התוספות לכתוב בתחילת דבריהם דליתא להאי פירושא והיינו שאם נפרש כוונת המקשה דאתי למעוטי חדא דווקא דהיינו זב מימים וקשה באמת אמאי לא מקשי דקרא אתא למעוטי תרווייהו דהכי שפיר טפי לישנא דקרא וע"כ מוכרח אתה לומר דהא דלא מקשי דאתי למעוטי תרוייהו היינו משום שהמקשה מחזיק ג"כ סברת הק"ו לק"ו גמור וא"כ לא שייך לומר דבאמת וזאת אתי למעוטי זבה מראייה ולאפוקי מק"ו דמהיכא תיתי לומר כן כיון דאפשר לקיים הק"ו ונוקי קרא דוזאת למעוטי זב מימים ע"ז כתבו התוספות דא"כ לשתוק מוזאת כוונת דבריהם כיון שלפ"ז המקשה אינו סותר ק"ו א"כ מאי מקשה אימא למעוטי זב מימים דא"כ מיעוט ל"ל דכיון דבקירוב איקרי יותר מוחזק מהיכא תיתי לרבות אריחוק דאיצטריך קרא למעוטי א"ו שאין לפרש כן כוונת המקשה אלא דפריך דאתי למעוטי תרווייהו וע"ז כתבו אח"כ א"נ המקשה סמיך אהקישא וכו' כוונתם בזה דלעולם נוכל לפרש כוונת המקשה כפשטא דלישנא דפריך אבל לא זבה מראייה ואין להקשות א"כ לשתוק מוזאת שאנו אומרים דהמקשה פריך מעיקרא דדינא דמנ"ל דאיכא ק"ו כלל דלמא כר"י שאין כאן ק"ו כלל ואי משום דאיצטריך וזאת היינו למעוטי זב מימים לחוד והכל כדפרישית בגמרא אלא דלפ"ז תקשי אמאי לא מקשה באמת דאתי למעוטי תרווייהו כיון שסותר הק"ו ע"ז כתבו התוספות דהמקשה סמיך אהקישא ולכך לא הקשה דאתי למעוטי תרווייהו דא"א ודוק היטב כי נכון הוא. וכענין זה מצאתי אח"כ בס' קיקיון דיונה:

בד"ה מסתברא קאי בראיי' תימא אדרבא קאי בזב וכו' כדדרשינן בפ"ק וכו'. קצת קשה דיכול לומר דלא דמיא דהא דשייך הכא טפי לומר דקאי בזב ואתי למעוטי זבה היינו משום שכבר הוקשו בהקישא וא"כ מדגלי ראיות בזב ה"א דה"ה בזבה לכך קאמר וזאת פי' זאת האמור בענין היינו בזב דוקא משא"כ בכהנים ולוים דליכא הקישא לא שייך למעט כהנים מדין לוים ויש ליישב וק"ל:

בד"ה השתא הוא דקמסהדי ביה תימא לר"י דמ"מ קנס לא הוי וכו' עכ"ל. ולכאורה גברא רבא חזינן ותיובתא לא חזינן דמאי לנו בכך שאינו קנס ומאי קשיא ונ"ל דכך פירושו דקשה דליפשוט האי בעיא דליעודי תורא דהא קי"ל הלכתא כמ"ד פלגא נזקא קנסא וא"כ א"א ליעודי גברא קשה דלא לישתמט שום תנא או אמורא ולימא דזימנין דמשכחת פלגא נזקא שהוא ממונא כגון דאתיא תלת כיתות סהדי בחד יומא א"ו ליעודי תורא וע"ז תירץ דאין ח"נ חלוק וק"ל. ואח"כ מצאתי במהר"ם ע"ש אלא דאכתי אף ליעודי תורא נמי משכחת ביה פ"נ כגון שהבעלים מודים שהוא מועד: