פני יהושע על בבא קמא קיז.

בפרש"י בד"ה נשא ונתן ביד חייב דהציל עצמו בממון חבירו מעצמו בלא אונס עכ"ל. מהמשך לשון רש"י נ"ל ברור דמ"ש רש"י הציל עצמו בממון חבירו הוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל הדיבור מעצמו בלא אונס דאל"כ איפכא הו"ל למימר נשא ונתן ביד מעצמו בלא אונס חייב דהציל עצמו בממון חבירו אע"כ שהוא כמ"ש וכן יראה לי מל' רש"י שהעתיק הנ"י ע"ש ומהרש"א ג"כ רוצה לפ' כן וכתב דמלשון הנ"י לא משמע כן וכבר כתבתי שהוא להיפך אמנם מה שהפליג הנ"י מל' רש"י אפשט לשון הרי"ף שכתב דנשא ונתן ביד חייב היינו אפי' אנסוהו בפי' לישא וליתן ביד בממון חבירו אפ"ה חייב וכתב הנ"י דרש"י חולק וס"ל דבכה"ג פטור נ"ל שכיון בזה למה שפירש"י דנשא ונתן ביד חייב משום דהציל עצמו בממון חבירו ואי ס"ד דבאנסוהו לישא וליתן ביד ממון חבירו לא שייך לישנא דהציל עצמו בממון חבירו שהרי אדרבא עיקר האונס בא לו ע"י ממון חבירו אע"כ סובר הנ"י דלרש"י לא איירי הכא בכה"ג אלא כגון שאנסוהו על שלו והוא מעצמו נשא ונתן ביד בשל חבירו דבכה"ג הוי שפיר מציל עצמו בממון חבירו ואם לזה נתכוון הנמוקי יוסף באמת אין בזה הכרע מל' רש"י שהרי הרמב"ם כתב ג"כ זה הלשון דמציל עצמו בממון חבירו לענין נשא ונתן ביד אף ע"ג שסובר כדעת הרי"ף ע"ש ואין להאריך בזה שכבר האריכו הקדמונים בזה והנלע"ד כתבתי:

גמרא איתיביה ר' אבהו לרב אשי א"ל אנס הושיט לי כו' וזו אחת מראיות הרי"ף דאפי' בשאנסוהו לישא וליתן ביד בשל חבירו אפ"ה חייב דהכא בכה"ג איירי דאנסוהו על פקיע עמיר זה מדמקשינן מהכא עליה דרב אשי דאיירי באנסוהו ואפ"ה מחייב אי לאו דס"ד דה"ל כאילו קליא מעיקרא וכן במסקנא דמוקי לה דקאי בתרי עיברי דנהרא נמי איירי באנסוהו והחולקים על הרי"ף נדחקו ליישב דשאני הכא כיון דמסקינן דאיירי דקאי בתרי עיברי דנהרא א"כ לא הוי אונס גמור דהא אית ליה לאשתמוטי ולענ"ד שאין לו צורך לכ"ז אלא דברייתא איירי דלא אנסוהו כלל כדמשמע פשטא דמלתא דלא נקיט אנסוהו ואפ"ה מקשה שפיר עליה דרב אשי דהא הכא בברייתא לא הראה להם כלום אלא הם ראו מעצמם וא"כ אין לנו שום טעם לחייבו אלא משום שנשא ונתן ביד ואף ע"ג שהם היו יכולים ליקח בעצמם לסברת המקשה אפ"ה חייב וא"כ קשה לרב אשי דקאמר דטעמא דנתן ביד אינו מועיל לחייב היכא שהגזלן יכול ליקח בעצמו וע"ז משני שפיר דאיירי דקאי בתרי עיברא דנהרא והיינו נמי בדליכא אונס אלא שראיתי שהרמב"ן בס' המלחמות הקשה לפירוש רבינו אפרים שם דאיירי בדליכא אונס א"כ קשה פשיטא דחייב בתרי עברי דנהרא דגזלן גמור הוא והש"ך בסי' שפ"ח מיישב דסד"א דסתם אנס ה"ל כאילו אנסו בפירוש וקמ"ל דלא ע"ש באריכות ובנמוקי יוסף ובש"ג ודו"ק:

שם יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה. והיינו משום דמותר להורגו בידים וכל הקודם בו זכה כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' חובל ומזיק וקשיא לי שהרי הטעם בזה משום דהמסור הוי רודף גמור וניתן להצילו בנפשו וא"כ אמאי חייב המסור בתשלומין דהא ברודף קי"ל דפטור כששיבר כלים מהאי טעמא גופא כיון דניתן להצילו בנפשו ואין תשלומין במקום דחייב מיתה וכדאמרינן בבא במחתרת ויש ליישב לכאורה דשאני הכא כיון דאינו חייב מיתה אלא קודם שעשה מעשה אבל לאחר שעשה מעשה ומסר כבר אסור להורגו וא"כ חייב שפיר בתשלומין ואף ע"ז קשה דהא בהוחזק מסור אפילו כה"ג חייב כמ"ש הרמב"ם עצמו ועוד שהרמב"ם כתב תיכף אחר זה דין הרודף שפטור מתשלומין ויש ליישב: