פני משה על תלמוד ירושלמי יומא ח:ג:יא

רשב"ל בעי. על הא דמדייק דעונש לית כתיב מפורש בעינוי וכי מה הוי ליה למימר ביה לא תעונה. בתמיה:

אלא לא תאכל וכו'. כלומר ואלא לא תאכל נמי לא הוה מצי למיכתב דאכילה בכל מקום שבתורה בכזית הוא וכאן בכותבת הוא דהוי שיעורא דכל פחות מככותבת לא מיתבא דעתיה ומעונה הואי:

אמר רב הושעיה. דהוה מצי למיכתב השמר פן לא תעונה:

הא תלת אזהרן. הא כה"ג נמי לא מצי למיכתב דא"כ הוו להו שלשה אזהרות השמר חדא ופן ג"כ אזהרה ולא תעונה הא תלת:

אמר ר' חונה. דאכתי הכי הוה מצי למיכתב השמר באותה אמירה שאמרתי לך מעינוי וכמו דאשכחן בכה"ג דכתיב השמר בנגע הצרעת וגו' דילפינן מכאן אזהרה לקוצץ בהרתו:

תני ר' חייא וכו'. כלומר דר"ח נפקא ליה אזהרה בעינוי מהכא דלא יאמר הכתוב עונש במלאכה דנפקא לן מק"ו מעינוי הקל שלא מצינו שענש על העינוי במקום אחר וענש עלה מלאכה החמורה שנוהגת בשבתות וי"ט לא כ"ש הא לא נאמר עונש במלאכה אלא ליתן אזהרה לפניו וכלומר ללמד דכל מקום דכתיב עונש יש אזהרה לפניו וללמד על הענוי מה עונש שנאמר במלאכה וכו' דאלו למלאכה גופה הרי כתיב בה אזהרה מפורש ואם אינו ענין למלאכה תנהו ענין לענוי דניליף בג"ש ממלאכה:

הדא אמרה למידין ג"ש וכו'. דהרי אין כאן מופנה אלא מצד אחד גבי מלאכה ואפ"ה למידין ואין משיבין דהא הכא איכא למיפרך מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות וי"ט:

ולא דר"ע היא. מה לך לדייק מהא דר' חייא וכי לא שמעינן זה מדר"ע דקדמו לדר"ח וס"ל דלמדין מג"ש אעפ"י שאינה מופנה אלא מצד אחד ואין משיבין: