פני משה על תלמוד ירושלמי יומא ו:ו:ז

מהו שיטמו בגדים. דלא כתיב אלא והשורף אותם יכבס בגדיו והן עצמן מהו שיטמאו לדברים הנוגעין בהן ול"ג בגדים דהא מתני' היא בפ"ח דפרה שהן עצמן אינן מטמאין בגדים אלא מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר וכו' גרסי' וכדלקמן גבי נבלת עוף טהור אפי' בלא הכשר מים ובלא טומאה שלא נגעו בשום טומאה אחרת ומפני שסופן לטמאות טומאה חמורה להנושאן והשורפן שצריכין כיבוס בגדים ואנן קי"ל דכל שסופי לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר דכתיב על כל זרע וגו' מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כל וכו' צריך הכשר יצא את שסופו לטמא טומאה חמורה ומהו הדין בפרים ושעירין הנשרפין:

מעתה. דאמרת דיש להן טומאת עצמן אפי' לא הוכשרו ואפי' לא נגעו בשום טומאה הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה א"כ יטמאו את אמורין שלהן והיכי משכחת לה שיקרבו האימורין הרי נטמאו מחמתן:

אלא. משכחת לה בשפירשו האימורין מהן קודם שהגיע זמנן לצאת והיינו קודם שנזרק דמן דאכתי לא חלה עליהן טומאה וכלומר דהשתא אין כאן ראיה מהאימורין:

ואפי' תימר לא פירשו. והדר דחי לה איהו גופיה דאפי' לא פירשו מקודם לא נטמאו האימורין מחמתן ואעפ"י שחלה עליהן טומאה וכהדא ששנינן במי חטאת שאין מטמאין דבר לחזור וליטמאות ממנו והיינו אם נפסלו כדתנן בפ"ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה וכו' ודוקא לתרומה ומשום שאינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אין מי חטאת מטמאין אלא בראויין להזייה וה"ה הני נמי דמכיון שהן פסולין לפי שעומדין להשרף אין להן טומאת עצמן לטמא אחרים ואין מטמאין לא האימורין ולא בגדים שנגעו בהן ואעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה מ"מ מקודם שיצאו מחומת העזרה אין להן טומאה לטמא דבר אחר:

התיב ר' ירמיה. על הא דשמואל קפודקיא דדעתיה שאין להן טומאת עצמן ואע"פ שסופן לטמא חמורה והרי נבלת עוף טהור דמטמא טומאת אוכלין אם חישב עליה לאכילה והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ובלא הכשר ואפי' בלא נגיעה בטומאה אחרת ומפני שסופה לטמא טומאה חמורה לטמא האדם והבגדים בבית הבליעה וכדתנינן בריש פ"ק דטהרות והשתא מאי שנא נבלת עוף טהור ומאי שנא פרים ושעירים הנשרפין:

אמר ר' יוסה. שאני נבלת עוף טהור שאין לה מחיצה כלומר שאין לה זמן מחיצה דנימא אינה מטמאה טומאה חמורה זו עד שתגיע למחיצה זו אבל אלו פרים ושעירים הנשרפין יש להן מחיצה שאינן מטמאין טומאה חמורה עד שיצאו לחוץ למחיצה וא"כ לאו חמירי נינהו כנבלת עוף טהור ולא דמיין אהדדי:

אמר ר' מנא. לר' יוסה הרי נבלת עוף טהור ג"כ יש לה מחיצה שהאדם האוכלה הוא מחיצתה שכל זמן שהיא אינה בבית הבליעה שלו אינה מטמאה בגדים ואם בלעה וירדה להבטן שוב אין לה טומאה חמורה וכן כשהיא בתוך פיו עד שיבלענה טהור וכדתנן בפ"ה דזבים וכדילפינן מדכתיב לא יאכל לטמאה בה:

דאי לא כן וכו'. כלומר תדע דכך הוא שהרי אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף טהור שמא אינו מטמא בגדים בבית הבליעה בתמיה כלומר שמא אינו מטמא בגדים הוא עד שתהא בבית הבליעה שלו הא ודאי לא אלא מיד הוא מטמא הבגדים שעליו ומשום דגבי אדם בלחוד הוא דאמרינן הכי דגזירת הכתוב הוא כדדרשינן אין לך טומאה אלא האמור בה ולא יאכל כתיב אכילה בבית הבליעה ומעתה מצינו דלנבלת עוף טהור יש לה ג"כ מחיצה:

א"ר אלעזר מדרומיא. אפ"ה לא דמו אהדדי דנבלת עוף טהור מחיצתה בכל מקום כלומר אין הפרש במקומות אצלה דבכל מקום שאוכלה מטמאה טומאה חמורה לטמא בגדים בבית הבליעה אבל אלו הנשרפין מחיצתן חוץ לירושלים הוא וכל זמן שלא יצאו מהעזרה להוציאן לשם אינן מטמאין טומאה חמורה והלכך נמי אין מטמאין טומאת עצמן בלא הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת: