פני משה על תלמוד ירושלמי יומא ו:ב:ג

יעמד חי. כתיב מלמד שהוא עתיד למות וכדדריש להא בת"כ יעמד חי לפני ה' מה ת"ל לפי שנאמר לשלח אותו שילוחו למיתה יכול שילוחו לחיים ת"ל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו הא כיצד עמידתו חי לפנ ה' ומיתתו בצוק והיינו נמי דקאמר הכא מלמד שהוא עתיד למות אח"כ אבל עכשיו לפני ה' צריך שיעמד חי ואם מת מקודם צריך להביא אחר ופליגי בה עד מתי צריך להיות חי וגרסינן להא לקמן בסוף פ"ק דשבועות:

עד וכלה מכפר את הקודש. כלומר עד סוף כל הכפרה שהוא לאחר מתן דם של חבירו ולאחר וידוי ודריש לקרא דוכלה וגו' דאדבתריה קאי והקריב את השעיר החי וסמך אהרן וגו' והתודה עליו שבזה נגמר הוא גם כפרת בני ישראל ושלח וגו' וכדמפרש ואזיל דס"ל לר' יהודה דוידוי מעכב כפרה:

עד שעת הוידוי ולא הוידוי בכלל דס"ל אין הוידוי מעכב וכלה מכפר את הקודש אדלעיל קאי והזה עליו מן הדם וגו' שהוא לאחר מתן דמים של חבירו וכלה מכפר הוא ואין דבר אחר מעכב:

מה נפקא מביניהון. כלומר מה איכא עוד נ"מ מביניהן:

שלחו בלא ודוי וכו'. לאו היינו נ"מ אחריתא דהיינו הך אלא הא דגריס אבתרה אף בפר כן וכו' כלומר כי היכי דפליגי בוידוי שעיר המשתלח אם מעכב או לא ה"ג איכא נ"מ ביניהן בפר אם שחטו בלא וידוי:

נתודה. על הפר:

ושחטו ונשפך הדם ואת אמר וכו'. וכלומר דבהא את אומר לכ"ע צריך להביא פר אחר דהרי לר' יהודה נמי כפרת דמים בעינן אלא דמוסיף הוא וקאמר דגם הוידוי מעכב מיהו הא קא מיבעיא לן לר' יהודה אם צריך להתודות על הפר האחר פעם שניה או דנימא דאפי' לר' יהודה כבר יצא בוידויו של ראשון:

אף בשעיר המשתלח כן. איכא נמי למיבעי הכי ואליבא דר' יהודה דס"ל הוידוי מעכב ואם שלחו בלא וידוי צריך להביא אחר להתודות עליו אם צריך להגריל פעם שניה וכו' ולא איפשיטא הני בעיי לר' יהודה: