פני משה על תלמוד ירושלמי יומא ג:ו:ה

הוינן סברי מימר מה פליגן להדיוט. כלומר היינו סבורין מעיקרא למימר דכי פליגי בדבר שנעשה להדיוט אם מותר להשתמש בהן לגבוה:

הא לגבוה לא. הא מה שנעשה בתחלה לגבוה לא פליגי שאסור להשתמש בהן להדיוט:

מן מה דתני וכו'. ואמר עלה ר' חנינא בשם ר' יוסי במחלוקת היא הדא אמרה דאף לגבוה פליגין אם מותר להשתמש בהן להדיוט כדלקמן:

דתני אבני קדש. למזבח וכיוצא בו צריך שתהא חציבתן בקדש כלומר לשם קדש ובקדש יחצבו שיהו נשארין לקדש ואל ישנה אותן להיות להדיוט וכן בגדי קדש:

ואמר וכו'. השתא מסיק להא דאמרן דאמר ר"ח עלה במחלוקת דלקמן היא שנויה א"כ ש"מ דאף מה שנעשה לגבוה אם מותר להשתמש בהן להדיוט נמי פליגי תנאי:

דתני וכו'. כלומר דהאי תנא ס"ל דהזמנה לגבוה לאו מילתא ומשנשתמש בו לגבוה הוא דאסור להשתמש בהן להדיוט:

והא תני. אחריתא:

העושה וכו'. דאפי' בהזמנה בעלמא אסור וקאמר ר"ח דבמחלוקת דתנאי היא:

דתני העושה כלי להדיוט וכו'. וקסבר כי היכי דפליגי בהעושה להדיוט אם דוקא בשנשתמש בהן הוא דבעינן ה"ה נמי איפכא בעושה לגבוה תליא בהך פלוגתא גופה:

ר' חונה בשם רבנן דתמן. דלא היא דתיפתר הך ברייתא בתרייתא דקתני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו לגבוה דמיירי שבא הממון מתרומת הלשכה דמתחלה לשם גבוה נגבה וא"כ לית ש"מ כלום דפליגי ביה תנאי ולאוקמי הך פלוגתא קמייתא בה דהכא כ"ע לא פליגי וכדאוקמינן: