פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות ז:ד:ב

גמ' בזו מדת הדין לוקה. בעובר:

שאם מעשה. דאם חשוב הוא לפסול יהא חשוב נמי להאכיל:

ואם אינו מעשה להאכיל לא יהא מעשה לפסול גרסי'. וכן הוא בתוספתא פ"ט:

ופריך יאות כו'. ומה טעמייהו דרבנן באמת:

וקאמר דהם יאכלו כתי'. קרי בי' נמי יאכילו הראוי לאכול כו':

הרי ממזר. דאין אוכל ותנן לקמן דמאכיל אם אמו בבת ישראל שניס' לכהן וילדה הימנו בת והבת נשאת לעכומ"ז ועבד וילדה בן ומתה הבת והבן קיים דמאכיל לאם אמו שיש לה זרע מכהן:

ומשני שנייא היא. גבי ממזר דכתיב יליד בית ודרשינן מ"מ. ובבבלי סוף פירקי' דריש זרע אין לה עיין עלה:

מעתה כו'. כלומר דתרצת שאינו מעשה להאכיל ואכתי קשה דלא יהא נמי מעשה לפסול:

שנייא היא. דזה דרשינן נמי מקרא דפוסל דכתיב ושבה ודרשינן פרט לשומרת יבם דלאו שבה מיקריא ואכתי אגידא בי' וכנעורי' פרט למעוברת דדוקא בזמן שהיא דומה לנעוריה:

הדא אמרה כו'. כלומר דס"ל להאי תנא דמקרא ילפי' דפוסל ואינו מאכיל:

וקאמר מיליהון דרבנן. דלקמן פליגי דסברי דלאו מן התורה הוא דהעובר פוסל:

דאמר זעירא תני תמן כו'. ברייתא זו לא מצאתי לא בתוספתא ולא בת"כ:

מה אנן קיימין. הא דקאמר דמעוברת אינה משלמת את החומש:

אם בבת כהן כו'. מאי ארי' מעוברת אפילו ילדה הימנו בנים אינה משלמת החומש דאינה זרה לתרומ' מיקרי'. ואפי' בעודה נשואה לישראל תנן בפ"ז דתרומות דאינה משלמת החומש כדדריש בספרא דכתיב בחומש וכל זר לא יאכל פרט לזו שאינה זרה:

אלא כן כו'. על כרחך דמיירי בבת ישראל מעוברת מכהן ואם את אומר דאין בעובר ממש להאכיל מן התורה כדדריש לעיל א"כ למה אינה משלמת החומש:

וישלמו כו'. ממעוברת קאמר דתשלם גם החומש דהרי זרה היא אלא ע"כ דרבנן דהאי ברייתא פליגי אהאי דרשא וס"ל דאסמכתא בעלמא היא: