פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות ד:א:ו

זכין בעוברין. כלומר לעוברין דס"ל המזכה לעובר ע"י אחר קנה. ופלוגתא היא ג"כ בבבלי ב"ב דף קמ"ב:

והוא שיצא ראשו ורובו בחיים. כלומר שיהיה בן קיימא ולא נפל:

די מתני'. כלומר וכדאמרי' במתני' החולץ כו':

וכמה דאת אמר כאן הוא גרסי' למפרע כו'. דאם הולד בן קיימא לא הוי חליצה למפרע והכא נמי כן הוא למפרע הוא שיזכה:

תמן תנינן. פ' מי שמת שם:

לא אמר אלא בנו. דלטעמיה אזיל דס"ל אין זכין לעוברין והכא שאני מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומקנה לו בכל לבו אבל לעובר אחר לא. וכדרבי יוחנן שם:

ע"ד דרבי לעזר ובלבד בש"מ. דמפני שדעתו של אדם קרובה לבנו חששו שמא תטרוף דעתו ודוקא במטלטלין כדקתני במתניתין יטול מנה. וכ"כ הרי"ף ז"ל פ' מי שמת שם אבל דעת הרמב"ם ז"ל פ' כ"ב מהל' מכירה דאין לחלק בין שכ"מ לבריא וכ"כ הה"מ שם וכדעת רוב הפוסקים:

גר שמת. ברייתא שם:

או שהיתה עוברה. אשת הגר:

הכל חייבי להחזיר. כיון דאשתו מעוברת ועובר יורש הוי אלמא דהמזכה לעובר קנה

מה עבד לה רבי לעזר. לההיא ברייתא:

שניא כו'. ובבנו מודי דירושה הבאה מאליה היא ויש לה כח לתפוס:

ופריך וסיפא כו' מן הדא דרבי יוסי. כלומר אליבא דר"י דאמר לעיל מודי שמואל כו' דקתני התם החזירו כו':

כל הקודם לזכות באחרונה. מאחר שמת הבן או הפילה זכה דהפקר הויא:

בראשונה. כשהיתה מעוברת:

אפי' בראשונה יזכה גרסי'. לשמואל דלא כן אמר רבי יוסי כו' והרי אינו בן קיימא שהרי הפילה ולא זכה העובר מקודם:

ומשני רב יצחק משום ייאוש. כלומר דהמחזיקים בראשונה היו מתייאשין בעצמן מאז שהיו בספק שמא יש לו יורשין או אם אשתו מעוברת שמא לא תפיל ולא נתכוונו להחזיק חזקה גמורה. וכשינוייא דרבא שם:

חזר בה רבי נתן. דאמר מתחילה כרבי לעזר וכטעמיה. א"נ דחזר בו רבי לעזר גרסינן:

מן מתני'. כלומר מכח המתני' חזר מדבריו דקתני אם נקבה מאתים ונקבה גבה לא בענין כאחר היא דהא נקבה לאו יורש היא ולא שייכא טעמא דירושה הבאה מאליה ואפ"ה קנתה:

בן יומי. ד"ה מודים דזכין לו וכדתנינן בנידה דף מ"ד תינוק בן יום א' נוחל כו':