פני משה על תלמוד ירושלמי תרומות ז:א:ח

ואין יסבור. ואף אם יסבור ר"ל דכל מתני' כר"מ אתייא הני דהכא ודאלו נערות אכתי קשיא קרייה דר"מ בתמיה וכי יכול לתרץ המקרא נמי אליבא דר"מ דהא כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' דישלם ולר"ל כל חייבי מלקיות אפי' שוגגין פטורין מתשלומין:

אלא מיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן. כלומר אלא ה"ט דר"ל גבי אוכל תרומה בשוגג דמשלם חומש משום דלכפרה בא במקום קרבן ולא משום חיוב תשלומין:

ואפי' יסבור חומש קרבן קרן קרבן. בתמיה והרי הקרן משום קנם הוא ולר"ל הא לא שני ליה בין ממון לקנס דאין משלם אצל מכות מדאצטריך ליה לאוקמי הני כולי מתני' כר"מ:

א"ר יודן בר שלום וכו'. כלומר דמייתי ראיה דקרן דתרומה משום קנס הוא דהא תנינן באוכל בשוגג אינו משלם תרומה וכו' ואילו ממה שאכל היה משלם יאות הוי דלאו קנס הוא אבל השתא דמשלם חולין ודאי קנס הוא ונהי דאמרת דמה דמשלם מן החולין אינו משלם אלא כפי שווי התרומה וגזירת הכתוב הוא דלא ישלם אלא מן החולין מ"מ אכתי מדאמרי' דאף התשלומין תרומה דאם אכל אותן חוזר ומשלם אלמא דקנס הוא:

ותני כן. ועוד הא תניא בהדיא דהוי קנס אכל תרומה טמאה וכו' כדמייתי להאי ברייתא בפרק דלעיל בהלכה א' ולא דמי עצים הוא חייב לו בתמיה דהא תרומה טמאה אינה ראויה אלא להסקה ואפ"ה משלם חולין טהורין ש"מ משום קנס הוא:

וכמה דתימר קרן קנס. מסקנת הקושיא היא וכלומר ולא עוד דכמה דתימר דהקרן קנס ה"נ נימא ודכוותה דהחומש משום קנס דרבתה התורה לאוכל בתרומה בקנס ואף החומש לא משום כפרה היא כקרבן והשתא היכי מתרץ ר"ל לכוליה קרא דאוכל בשגגה:

אלא אמרי רשב"ל כדעתיה. והיינו טעמיה דאע"ג דכל חייבי מלקיות אפי' שוגגין פטורין מן התשלומין מ"מ שאני באוכל תרומה בשוגג דמשלם ממון דכמה דר"ל אמר תמן בהאי תלמודא בפ"ק דמכות הכל היו בכלל לא תענה ויצא זה עד זומם דכתיב ביה ועשיתם לו וגו' ובודאי לחייבו ממון יצא מן הכלל דגלי ביה רחמנא דהיכא דמיחייב תרתי ממונא משלם מילקא לא לקי:

והכא נמי הכל היו בכלל. הלאו וכל זר לא יאכל קודש בין שוגג בין מזיד דחייב מלקות ויצא אוכל בשגגה מן הכלל דכתיב ביה ואיש כי יאכל וגו' דמחייב לשלם ממון והשתא לק"מ לר"ל דבפירוש רבתה התורה גביה לתשלומין לענין שוגג דאיירי ביה כמו דרבתה התורה בעדים זוממין בענין דאיירי בהו: