פני משה על תלמוד ירושלמי תרומות ב:א:כא
Penei Moshe on Yerushalmi Terumos 2:1:21 (Penei Moshe on Jerusalem Talmud Terumot 2:1:21) · פני משה על תלמוד ירושלמי תרומות · free full Hebrew text
Open in the reader →ר' אחא אמר במזיד כר"מ. הא דקתני ואם נתנה אסורין וכו' כר"מ מיתוקמא דקאמר לעיל גבי מבשל בשבת דבמזיד הוא דלא יאכל בו ביום וכן הכא דהואיל ונתנה במזיד אסורין עד למוצאי שבת דאלו נתנה בשוגג אפי' בו ביוס מותרין:
ר' יוסי אומר. דלא היא אלא אפי' נתנה במזיד לא הוי אלא בשוגג במבשל ומיתוקמא אפי' כר' יהודא בברייתא דלעיל דס"ל בשוגג יאכל למוצ"ש:
א"ר מנא יאות א"ר יוסי. דאין דין עבר ושהה כמבשל בשבת במזיד אלא דדי אם נקנסיה דלא יאכל עד למוצ"ש וכמבשל בשוגג לר' יהודה:
הנוטע בשוגג וכו'. תוספתא היא בשבת שם ומסקנת דברי ר' מנא הן כלומר דאף לר' יהודה דהך ברייתא דהנוטע בשבת דמחמיר בשוגג נמי שפיר מיתרצא כדמסיק ואזיל:
ר' יהודה אומר חילוף הדברים וכו' דשבת דחמירא בשוגג נמי יעקור שלא יהנה ממעשה שבת והלכך וכאן וכו' גבי קדירה בעססיות וכו' מכיון שאתה אומר דתמתין למ"ש בכדי שיעשו הוי כמי שלא נהנית מחמת שבת כלום ומודה ר' יהודה הכא דהוי כמבשל בשבת בשוגג:
מה טעם דרבנין. דמחמירי בשביעית יותר משבת:
נחשדו ישראל על השביעית. הלכך גזרו בה טפי שלא יטע במזיד ויאמר שוגג הייתי:
דבר אחר מונין לשביעית. מונין השנים של שני שביעית לנטיעות לענין ערלה ורבעי וכשמונין השנים למפרע יראו שנטיעה זו בשביעית היתה ואתו למישרי נטיעה בשביעית:
ואין מונין לשבתות. שהרי שנים הוא שמונין כנטיעה ולא ימים והלכך לזמן מרובה לא יוודע הדבר שנטע זה בשבת:
היך עבידא. כלומר דמפרש מאי נ"מ מבין אלו שני הטעמים והיך עבידא דלפעמים איכא חדא טעמא וליכא לאידך וקאמר בכה"ג דלקמיה:
נטע פחות משלשים וכו'. דתנינן לעיל בפ"ב דשביעית בהלכה ו' הנוטע שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה תמימה ומותר לקיימו בשביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה תמימה ואסור לקיימו בשביעית כדתנן במתני' שם שאם נטע פחות משלשים יום לפני ר"ה יעקור והשתא אם זה נטעה בשוגג פחות משלשים יום לפני ר"ה של שביעית ונכנסה לשביעית איכא בינייהו דאין תאמר דהטעם שהחמירו אף בשוגג בשביעית מפני החשד אין כאן חשד שהרי לא נטע בשביעית עצמה דנימא להחמיר אף בשוגג שלא ידע שהוא פחות מל' יום ודאי כולי האי לא מחמרינן משום חשדא דשביעית עצמה אבל אין תימר דהטעם הוא מפני מונין יש כאן ג"כ טעמא דמונין שכשיראו אח"כ ששני ערלה ורבעי יהיו כלין והיינו לאחר ג' שנים לערלה וד' רבעי שלימות דפחות מל' יום לא עלתה לו שנה ויחשבו למפרע וימצאו שנטיעה זו מתחלת חשבון שלה מתחילת שנה שביעית היא אכתי אתו למישרי נטיעה בשביעית או בפחות מל' יום לפני שביעית ולהאי טעמא איכא למיגזר אף בשוגג בכה"ג:
נטע פחות משלשים לפני שמינית ונכנסה שמינית כצ"ל וכן הוא בפ' כירה. כלומר וכן איכא בינייהו איפכא שאם נטע בפחות משלשים יום לפני ר"ה של שמינית ונכנסה לשנת שמינית אין תימר חשד יש כאן חשד אין תימר מונין אין כאן מונין. וחסר כאן אין תימר הבתרא ובפ' כירה גרסינן לה אלא ששם מסורסת הגי' במקצת וכצ"ל כמו שהצגתי. כלומר דלטעמא דחשדא איכא הכא שהרי בשביעית עצמה הוא שנטע אבל טעמא דמונין ליכא דהא פחות משלשים לפני ר"ה לא עלתה לו שנה וכשיחשבו לאחר שיכלו שני ערלה ורבעי יראו למפרע שהשנים מתחילין מתחילת שנת שמינית וליכא למיגזר מידי דאע"ג דהשנים שלימות מתחילין הן מקודם שמינית מ"מ תלינן שיאמרו דזה לא נטע אלא לאחר שכלתה שנת שביעית דודאי בשביעית עצמה לא היה נוטע:
ואתיא כמ"ד מפני החשד ברם כמ"ד מפני מונין קנסו בשוגג מפני מזיד. כצ"ל כמו שהיא בפרק כירה. כלומר דהש"ס מסיק לה דהאי טעמא דמפני חשדא הוא העיקר וכהאי מ"ד אתיא שפיר המתני' דקתני הנוטע בשביעית משום דבשביעית עצמה לעולם איכא האי טעמא דמפני חשדא אבל למ"ד דטעמא מפני מונין ולדידיה לא אתי האי טעמא בלחוד אלא כשנטע פחות מל' לפני שביעית וכך הוא משמע מהאי דבר אחר דבא להוסיף על האי טעמא דמפני חשדא וקאמר דבר אחר וכו' וכלומר להשמיענו דאף במקום דליכא טעמא דחשדא טעמא דמונין מיהת איכא ולא מיתוקמא האי טעמא לחודיה אלא בנטע פחות משלשים לפני שביעית וכדאמרן וא"כ בהא קנסו בשוגג מפני מזיד בתמיה וכו כולי האי חששו חכמים למיקנס בשוגג אטו מזיד אף בחששא רחוקה כזו והיכא דטעמא דמפני חשדא ליכא וא"ת דאה"נ דחששו חכמים למיקנם בשוגג אף במקום דליכא אלא טעמא דמפני מונין בלחוד א"כ קשיא אמאי תני במתני' הכא הנוטע בשביעית אף בשוגג יעקור אם דקנסו חכמים אף בנוטע פחות משלשים יום לפני שביעית הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי ועוד דלעיל בשביעית בפ"ב דמיירי בפחות משלשים יום כדתנן אין נוטעין וכו' פחות מל' יום לפני ר"ה של שביעית ואם נטע וכו' יעקור והו"ל למיתני ואם נטע בין בשוגג בין במזיד יעקור אלא ודאי כל היכא דליכא אלא האי טעמא דמפני מונין בלחוד לא גזרו חכמים בשוגג אטו מזיד ובמקום דאיכא טעמא דמפני חשדא הוא דגזרו ולפיכך לא תנינן להא אלא בנוטע בשביעית עצמה: