פני משה על תלמוד ירושלמי סוכה ד:ה:ג

שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל. שהקדישן לשם חגיגת חמשה עשר ושחטן מעיו"ט אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל לא משום חגיגה אע"פ ששחטן לשם חגיגה לפי שצריך שישחוט בשעה הראויה לחגיגה והיינו בי"ט וכן אינו יוצא בהן משום שמחה דכתיב וזבחת ושמחת בעינן זביחה בשעת שמחה וליכא:

התיב ר' בא. ומי בעינן זביחה בשעת שמחה והא תני חגיגת ארבעה עשר שבאה עם הפסח יוצאין בה בי"ט משום שמחה ואין יוצאין בה משום שלמי חגיגה משום דחגיגת ט"ו חובה היא מן התורה וכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין קתני מיהת יוצאין בה משום שמחה ואף על פי שנשחטה מערב הרגל ולא הוי זביחה בשעת שמחה:

תיפתר. להאי ברייתא כששחטה לחגיגת י"ד ברגל דמיירי שעיכבה ולא שחטה בי"ד:

אם בששחטה ברגל. א"כ אין זו חגיגת י"ד אלא של ט"ו ואי משום שלא הקדישה לשם חגיגת ט"ו מ"מ היאך קראה חגיגת י"ד לזו שלא נשחטה בזמנה:

מאי כדון. והשתא מאי הוי עלה אי בעינן זביחה בשעת שמחה כהאי דעולא בשם ר' אלעזר או לא כדמשמע מהאי ברייתא דהתיב ר' בא:

אמר ר' זעירא עד דאנן תמן. בעוד שהייתי בבבל שמעתינה לעולא בשם ר' אלעזר דקאמר להא שמעתתא דבעינן זביחה בשעת שמחה אבל כד סלקינן הכא בא"י שמעתינה בשם ר' חייא בשם ר' אלעזר דקאמר בה טעמא כדלקמן על ברייתא דלקמי':

והיית אך שמח וכו'. הכי דריש לה בספרי פרשת ראה והיית אך שמח לרבות לילי י"ט הראשון לשמחה או יכול שאני מרבה אף לילי י"ט האחרון ת"ל אך חלק ומשום דשמיני רגל בפ"ע הוא וקסבר האי תנא דלא בעינן זביחה בשעת שמחה:

ר' חייה בשם ר' אלעזר. פליג אהאי ברייתא דספרי וס"ל כמאן דדריש איפכא והיית אך שמח לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה או אינו אלא י"ט הראשון ת"ל אך חלק וכדמסיים לטעמא דכתיב ושמחת בחגך ושמחת זו שמחה בחגך זו חגיגה ודרשינן משאתה מתחייב בחגיגה וזהו ביו"ט אתה מתחייב בשמחה להוציא לילי י"ט הראשון שאין אתה מתחייב בחגיגה וליכא נמי שמחה דאם שחטה מבעוד יום לא כלום היא דבעינן זביחה בשעת שמחה:

התיבון. בני הישיבה על זה והתנינן ההלל והשמחה שמונה והשתא קשיא דהגע עצמך שחל יום טוב הראשון להיות בשבת דאין שלמי שמחה דוחה שבת ולשוחטן מערב הרגל אין אתה יכול דהא אמר ר"ז עולא בר' ישמעאל וכו' שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת מדכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים והא שמונה הוו אלא מכאן שאין חגיגה דוחה שבת וא"כ שמחה נמי אין דוחה שבת ומערב הרגל נמי לא דבעינן זביחה בשעת שמחה והשתא אימתי אמרו ההלל והשמח' שמנה דמדקתני סתם ולא מחלק בין אם חל ראשון בשבת כדקתני באינך לולב וערבה וכו' ש"מ דלעולם שמנה הוו ואם חל ראשון בשבת היכי משכחת לה:

קיימה רב אבודמי נחותה. שהיה רגיל לירד מא"י לבבל וקרו ליה נחותא והוא קיימה להמתני' דלעולם שמנה הוו דמיירי בכהנים ובשעיר של רגלים שהכהנים אוכלין אותו ויוצאין בו משום שמחה כדתנן בפ"ק דחגיגה הכהנים יוצאין בחטאות ואשמות וקרבן צבור דוחה את השבת. וגרסינן להאי לקמן בפ"ק דחגיגה ומקצתה בפ"ק דר"ה: