פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה ט:ה:ב

גמ' אשר לא עבד בה. כתיב ולקחו זקני העיר ההיא עגלת הבקר אשר לא עבד בה וקרינן לא עובד ודרשינן מה עבד דניחא ל' אף עובד דניחא לי' והיינו לדעת דאפילו ממילא צריך שיהא ניחא לדעתיה. אשר לא משכה בעול. דמשכה משמע אפי' ממילא דאעגלה קאי הילכך אין חילוק בזה דבין לדעת בין ממילא ולא ניחא ליה פוסל בה משיכ' העול ופליגי ר' יונה ור' יוסי בפירושא דסיפא דהאי ברייתא:

ר' יונה פתר מתניתא כו' והוא שימשוך. אותה בעול כלומר שתטלטל המשא מעט דבעגלה אין העול פוסל עד שתמשוך כמלא העול כדאמר לקמן וקאמר ר' יונה דאפי' לדעת צריך עד שתמשוך:

ר' יוסי פתר מתניתא. דהא דקאמר בין לדעת בין שלא לדעת לומר שהכל פוסל בעול אבל מ"מ יש חילו' בענין הפסול דלדעת אם הניח עליה עול אפי' לא משכה פסולה ושלא לדעת אם עלה עליה ממילא צריך עד שתמשוך:

ואתייא דר' יונה כו'. פלוגתייהו אזלא בפלוגת' דר"י ורבנן:

דר' ישמעאל אמר כו'. שנינו בברייתא דר"י כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתו' לכללו בפירוש. ופליגי בזה בפ' איזהו מקומן דף מ"ט דאיכא למ"ד התם דנעקר לגמרי מהכלל דלא כללא גמיר מיניה ולא הוא גמר מכלל':

נעקר מכללו כו'. דר"י סבר דאין לך בו אלא חידושו ולא גמרינן מידי מהכלל והכא נמי דאשר לא עבד בה הוי כלל כל העבודות פוסלין בה סתם ויצא עול מן הכלל ולידון בדבר החדש דכתיב ביה אשר לא משכה וצריך עד שתמשוך:

לפום כן צריך מימר כו'. הילכך צריך לפרש הברייתא דה"ק דבעול בין לדעת בין שלא לדעת פוסלין בה ולעולם צריך עד שתמשוך דלא גמרינן מידי מכללא:

דרבנן אמרין הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו. דסברי לא נעקר לגמרי מן הכלל אלא גמרינן מיניה למקצת והילכך צריך לפרש דאפילו בעול אם הוא לדעת פוסל אפי' לא משך דבזה גמרינן מהכלל הואיל ולדעת הוא כוותיה ושלא לדעת הוא דצריך עד שימשוך: