פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה ג:ח:א

מתני' האיש פורע ופורם. כשהוא מצורע פורע את ראשו ופורם את בגדיו ואין האשה כו' כדיליף בגמרא:

האיש מדיר את בנו בנזיר. בנו קטן והלכה היא בנזיר:

האיש מגלח על נזירות אביו. אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת והיה בנו נזיר הרי הבן מגלח ביום מלאת ומביא קרבנות שהפריש אביו וגם זו הלכה בנזיר היא ואין לה סמך מן התורה:

מקדש את בתו. מקבל קידושי בתו קטנה שלא מדעתה:

מוכר את בתו לאמה. כשהיא קטנה:

האיש נסקל ערום כו'. וטעמא דכלהו מפרש בגמרא:

גמ' איש. צרוע הוא כתיב:

ת"ל צרוע. סתם משמע בין איש כו' ובבבלי דריש מוהצרוע דבתריה והצרוע אשר בו הנגע דמיותר הוא דהא במצורע קמיירי אלא לרבות כו':

לעניין שלמטן. לאו למעוטי מטומאה אמורה אלא מענין האמור בפסוק שלאחריו דכתיב ביה פריעה ופרימה לומר לך האיש פורע כו':

את בתי נתתי. תלה הכתו' נתינתה באביה:

וסקלתם אותו. ומהכא ילפינן דהאיש נסקל ערום דאותו ולא את כסותו ומינה הא אותה בכסותה:

מעתה. הכא נמי' נימא אותם ולא את כסותם והאשה נמי נסקלת ערימה:

מאי כדון. ומאי טעם וקאמר איש כו' כלומר דלא ממיעוטא דקרא דרשינן אלא סברא הוא דהאשה ניוולה מרובה לפיכך אינה נסקלת ערומה:

האיש נמכר בגניבתו ולא בגניבתה גרסינן: