פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה ב:א:ד

בעלה מהו כו'. הואיל ויש לו חלק בה אם יכול להפריש מליה חוץ מדעתה:

אחר. את"ל בעלה מפריש חוץ מדעתה כדאמרן אחר מהו:

ייבא כהאי דא"ר יוחנן. דמחוסרי כפרה אינן צריכין דעת. בבלי נדרים דף ל"ה:

שכן אדם מפריש על בנו הקטן. ואף על פי שאין בו דעת וכדדריש התם דכתיב זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן:

ניחא זב וזבה כו'. דמרבינן אף קטן:

ויולדת. אלא יולדת היכי משכחת לה דנימא דרבי רחמנא זאת תורת היולדת אפי' קטנה ויש קטנה יולדת בתמיה:

לא כן אמר ר' רדיפה כו'. לעיל פ"ק דיבמות ולא משכחת לה דחיה ואם הביאה ב' שערות גדולה היא:

מאי כדון שכן כו'. מסקנת הקושיא היא כלומר מאי אמרת בה טעמא אי משום שכן אדם מפריש על בתו קטנה והא אי אפשר לה שתלד וחי' אלא משהביאה סימנין וא"כ כבר יצאת מרשות אביה:

אלא שכן אדם כו'. ההוא זאת תורת היולדת לא מרבי לה לקטנה אלא בגדולה מיירי ומרבי לה אפי' יולדת חרשת שאין בה דעת:

וכאן. ופריך השתא דאכתי סוטה לא מצינו למילף מהתם דאינה צריכה דעת דתרווייהו לא משכחת לה בסוטה ואי אתה יכול לומר שכן אדם מביא על אשתו סוטה כשהיא קטנה או חרשת:

קטנה אין אתה יכול. לומר בסוטה דהאמר ר"ז כו' אין לה רצון דפיתוי קטנה אונס היא כדאמרינן סוף פ' ארבעה אחין:

דכתיב ואמרה האשה וגו'. דריש לה סוף פ"ד פרט לאילמת ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת:

וא"ר ר' אבין. היינו טעמא דסוטה אינה צריכה דעת מכיון דמעוכב מלשמוח עמה ברגל דכתיב ושמחת וגו' מפריש עליה חוץ מדעתה אפי' מקודם: