פני משה על תלמוד ירושלמי שבועות ו:ו:ג

ואית דבעי נישמעינה מהדא. אמתני' קאי דממעט להו לכל הני דתנינן דאין נשבעין עליהן ומשום דלקמן אמרינן דר' ישמעאל דריש לה מכלל ופרט וכלל מקראי דפרשת ש"ח קאמר הכא דאית דבעי נשמעינה מקראי דפרשת שומר שכר:

חמור או שור או שה. וכל בהמה לשמור ומת או נשבר או נשבה וגו' מה אלו מיוחדין וכו':

מה אלו מיוחדין שיש להן קנס. כגון בהמה שהזיקה את האדם דמחייבי בעלים לשלם משום קנסא ולאפוקי עבד שהזיק דאין הבעלים משלמין כלום:

ולא אוציא שטרות שיש להן קנס. כגון המקרע שטרות חבירו וכמ"ד לקמן דחייב משום קנס:

יצאו שטרות שאין להן אונאה. דאימעיטו מקרא כדאמרינן בפ' הזהב דכתיב וכי תמכרו ממכר דבר שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין עומדין אלא לראיה שבהן:

מכאן אמרו. מדלא אימעוט אלא משום דאין גופן מכור וקנוי:

לבסם. לצור בהן סממנין דגופן מכור הוא ויש לו אונאה:

ר' ישמעאל דרש. מקראי דפרשת ש"ח:

או נפש. זה מועתק בטעות ואגב שיטפא דלעיל בפ"ג דדריש הכי גבי ביטוי שפתים. והך דר' ישמעאל במכילתא הוא וה"ג התם על כל דבר פשע כלל על שור על חמור וגו' פרט וכשהוא אומר על כל אבדה אשר יאמר חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכו':

בתביעת ממון. שיתחייב ממון בתביעה זו פרט לאומר לחבירו תן לי וכו' שהוא יכול לחזור בו ואינו מחויב ליתן לו:

לעצמו. כלומר שהחיוב ממון בא מחמת עצמו שהוא גרם לזה שהפקיד אצלו איזה דבר ומסרו לעצמו פרט לתובעו קיללתני וביישתני שפטור משבועה:

פרט לאומר לחבירו אנסת ופתית בת פלוני. שאין זה יכול להוציא ממנו בדין כדאמרי' בפרק דלעיל שאפי' בא בהרשאת חבירו לאו כלום הוא דממונא דלא אתי לידיה אינו יכול להרשות עליה:

פרט לשטרות. שאין גופן ממון:

ודמיו קצובין. לענין דיש להן אונאה פרט לעבדים שאין קצבה בדמים דיש שקונה אותם בדמים הרבה לפי הצורך לו בהן ואין להן אונאה:

ופטור על העונש. שלא יהא עונש מיתה בתביעה זו פרט לתובעו הדלקת גדישי בשבת שפטור מממון הוא דקם ליה בדרבה מיניה:

ופטור על הקנס. שיהא בתביעה זו דבר של ממון ושלא יהא בה חיובא דקנסא. פרט לתובעו תשלומי כפל וד' וה' דקנס הן ופטור משבועה שאם היה מודה בהן היה פטור מלשלם: