פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ט:ג:ה

בהיותו כואב אין כתיב. דהוה קאי על היום אבל השתא דכתיב בהיותם כואבים משמע שעל האברים קאי שכל האיבריהם כואבים עליהם ולפיכך המתינו להם עד יום הג' וא"כ מותר לרחוץ כל אבריו של הקטן שכואבים לו מחמת המילה:

מפקדין לחייתא. היו מצווין לנשים המילדות. כל המשקין שאתם עושין בחול לרפואת הקטן תעשו כן בשבת:

לכן צריכה. לכך הוצרכו לצוותן שאפי' ביום הג' שחל להיות בשבת מותר דאי ביום המילה עצמו בשבת פשיטא היא ולא היו צריכין להזהירן:

שמואל אמר מפני הסכנה. אמתני' מהדר דטעמא דמרחיצין את הקטן מפני הסכנה הוא וכלומר שאם רואין שסכנה היא לו אם לא ירחצו אז מותר:

ר' יוסה בעי. עלה אם מפני סכנה וכדקאמרת א"כ מאי איריא דקתני מרחיצין דמשמע בחמין שיש להם מע"ש אפי' מחמין לו חמין לכתחלה בשבת וכן אמר ר' יוסי בר' בון בשם רבנן דתמן של בבל שמחמין לו חמין בשבת ותניא נמי הכי שמחמין האלונטית ונותנה אפי' על שאר מכה בשבת אלא לאו דווקא לאחר המילה שרואין שיש סכנה ואפי' לפני המילה שלא יבא לידי סכנה:

לא יטול וכו'. סיפא דהאי ברייתא מסיים ואזיל:

ע"ג מעיו בשבת. משום רפואה שלא שפכו על גבי מעיו ורבי יהושע בן לוי פליג ואמר לית כאן חששא אלא תני מותר: