פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ט:ב:ג

זרועיה. ופריך הכי ילפית לה מהאי קרא לחמשה זרעונים נימא מיעוט זירועיה שנים ותו לא:

משנים את למד ארבעה. כלומר דאפי' תימא הכי דמיעוט זירועיה שנים אפ"ה מצינו למילף מכאן לחמשה זרעונים כדמסיק ואזיל שהרי בתחילה את למד ארבעה מהשנים:

מה שנים את נותן בתחלת ששה ומיצר והולך. שהרי אף אם בא לזרוע שני מינין בתוכה צריך אתה לומר שמתחיל הוא לזרוע למין האחד בתחלת הששה טפחים והיינו בשורה הראשונה של רוח האחת מרחיב וזורע הוא את המין ואח"כ מיצר היא והולך בהזרע בכדי שיוכל לזרוע להמין השני ברוח שכנגדה ושם ג"כ מרחיבו בתחלת הששה ומיצר הוא והולך בכדי שלא יהו המינין מעורבבין ויהיו נכרין כל א' וא' בפני עצמו:

אף ארבעה וכו'. כלומר א"כ אמור מעתה שאף ארבעה מינין בכל רוח ורוח אחד יכול הוא לזרוע בכגון זה שמתחילו בתחלת הששה ומיצר בו והולך ובלבד שיהא שיעור הרחק יניקה בין מין שברוח זה לבין מין רוח שבצדו וכן כולן וכשאתה זורע על דרך הזה לאלו הד' מינין שבד' הרוחות א"כ וכי אפשר שלא יהיה שם באמצע של סוף אלו המינין נקב אחד פנוי בלי זרע שהרי בין זה לזה ע"כ שיש הרחק שיעור יניקה וכן בכל הרוחות ונמצא שיש באמצע מקום פנוי שיכול ליטע בו את האמצעי והיא מין החמישי והשתא ממילא שפיר נפקא לן לכל חמשת המינין. וצורת הערוג' אליבא דהאי מ"ד תמצא שם בריש ההלכה:

א"ר יונה עבודה פוגעת בעבודה וכו'. הא קמ"ל דלא תימא שצריך להרחיק בין מין למין שיעור יניקה לזה ושיעור יניקה לזה וליבעי ג' טפחים הלכך קאמר דלא היא אלא אפי' העבודה והיינו שיעור יניקת הזרע שצריך הוא לעבודתו והוא טפח ומחצה פוגע הוא בעבודה והוא במקום יניקת חבירו שבצידו בהא לא איכפת לן ומותר דלא בעינן הרחקה אלא שיעור יניק' חדא בין מין למין והוא טפח ומחצה ולא יותר וכן לא פחות משיעור הזה דלא ליהוי כמי שזה המין בעצמו פוגע בחבירו כדמסיים ואזיל:

ואין מין פוגע בחבירו לחובשו. כלומר אהא בלחוד הוא דקפדי חכמים בדיני דכלאים שלא יהא מין אחד סמוך לחבירו בתוך שיעור יניקה שנראה כמטמינו זה לזה אבל לא צריך שיהא שיעור יניקה של זה פוגע בשיעור יניקה של זה דאהא לא קפדינן מידי:

ר' יהושע בן לוי בא לתרץ הך קושיא דמיעוט זירועיה אינו אלא שנים וקאמר דלא צריכא לן להא דמשני ר' שמואל אלא מהאי תיבת זירועיה גופה נפקא לן חמשה:

זרעה זרעיה זירועיה. כלו' דדרשינן מדכתיב זרועיה ש"מ לרבות הוא דאתא דאי הוה כתב זרעה הא חדא ואי זרעיה הוי משמע מיעוט זרעיה תרי השתא דכתיב זרועיה הרי עוד שנים והרי כאן חמשה:

וכר' יהודה. ואליבא דר' יהודה דס"ל התם דזורעין ששה באמצע דרוש ביה הכי זרע אי כתיב זרע הוה משמע חדא וכתיב זרעה תרי וזרעיה עוד תרי וזרועיה עוד תרי הרי ששה:

ר' חגיי אמר זרעיה חמשה. אליבא דת"ק דמתני' הוא דקאמר וכלומר דלא צריכת כדדרש ריב"ל אלא דזרעיה חסר כתיב בלא וי"ו ומחמשה אותיות של התיבה שפיר נפקא לן חמשה והשתא לא מצית למידרש אליבא דר' יהודה והיינו טעמא דהת"ק דלא ס"ל אלא חמשה:

כל הין וכו'. הש"ס הוא דקאמר שכך השיבו לו לר' חגיי א"כ כל ספר ישעיה שאני מוצא כתיב זרועיה מלא בוי"ו צריך אני למוחקו להוי"ו וכן נשאלה שאלה זו לרב הונא ספרא דסידרא של המקראות שהיה בתי במסורת המקרא ואמר שכך הוא זרועי' מלא כתיב בוי"ו. א"נ האי כל הין דאנא משכח וכו' ר' חגייא הוא דקאמר לה שאני מקובל שהוא חסר וכל מקום שאמצא מלא אני מוחק להוי"ו ושאלו לרב ספרא ואמר שכך הוא שצריך להיות מלא בוי"ו וכמו שכתוב בספרים שלפנינו ודלא כרבי חגיי:

הכא גרסינן לה בכלאים שם רבי יוחנן בשם רבי ינאי כולהון בתוך ששה כהנא בשם רבי שמעון בן לקיש כולהון חוץ לששה אם כולהון חוץ לששה נתני תשעה א"ר תנחום בוצרייה וכיני בערוגה שבערוגות היא מתני'. וכאן היא חסר מתיבת כולהן הא' עד כולהון הב'. ודבר זה להבינו צריך ביאור הרבה ולא כמו שראיתי ששגו לפרש וביארתי לזה הדק היטב ועל קו הנכון והאמת לא רציתי להאריך כאן כי שם עיקר מקומו והרוצה לידע אמתת הדבר ומה שיצא לנו לפרש על פי זה לכל הסוגיא דהכא וכן לכל הסוגיא דהבבלי בפרקין עיין שם וירוה צמאונו בכל הענין והשיטות דבר דבר על אופנו ועל מכונו: