פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ט:א:ד

אית מתניתא. תני חדא ברייתא דע"ז ומשמשיה מטמא כנדה ותניא אידך ע"ז עצמה כנדה ומשמשיה כשרץ ותרוייהו אליבא דר"ע:

ניחא. דקרא דיליף מיניה ר"ע להקיש לנדה משמשיה כתיבי התם אלא למ"ד משמשיה כשרץ קשיא הרי כל עצמו של הכתוב לא קרא נדה אלא במשמשין כדכתיב בהאי קרא וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו ואלו צפוי ואפדת משמשיה ותכשיטיה נינהו:

תיפתר בחקוקים על גופה. האפודות הם צורת הע"ז שחקוקים על גופה ולאו משמשיה הן וצפוי ג"כ שהצלם מצופה בצורה החקוקה עליו לע"ז:

תיפתר. יכול את פתר לה ג"כ בענין אחר שהאפדה ע"ז עצמה היא שעשה ממסכת זהב להשתחוות לה כענין שנאמר גבי גדעון שנתנו לו נזמי הזהב משלל מדין וכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד וגו' ויזנו כל ישראל אחריו:

מתני'. דהתם משמע כמ"ד דאף משמשיה כנדה לר"א דהא תנינן שם אבניו ועציו ואפריו מטמאין כשרץ ועלה פליג ר"ע וקאמר כנדה וקס"ד שהבית עשוי להכניס לתוכו הע"ז וא"כ משמשיה הוי אלמא קסבר דאף משמשיה כנדה וקשיא לאידך מ"ד דקסבר אליבא דר"ע משמשיה כשרץ:

תיפתר שהשתחוה לבית. עצמו כשהיה בתלוש ואח"כ בנאו דהוי תלוש ולבסוף חיברו וכתלוש הוא גבי ע"ז:

והא תנינן. שם שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לע"ז ה"ז אסור. וא"כ אפי' עשה המחובר לע"ז אסור וקאמר דתיפתר נמי להא שהשתחוה לבית בעודו בתלוש ואח"כ חידשו בבנין מחובר:

דאמר ר' זעירה בשם רב המשתחוה לבית ועשאו לע"ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוא. ואכתי לא אסיק לאוקמי להא דרב דנמי איירי בהשתחוה ואח"כ בנאו עד לקמן ומייתי להא משום המסקנא דאוקמתא:

המקדיש את הבית מועלין בו. וקאמר ר' זעירא הווי בה רבנן פליגא כלומר שהקשו על הא דר' יוחנן ואוקמי לה בפלוגתא ומשום דק"ל אין מעילה במחובר הלכך קאמרי דתליא בפלוגתא דפליגי' אמוראי גבי המשתחוה לבית דלמ"ד אסרו דס"ל תלוש ולבסוף חיברו כתלוש הוא וא"כ נמי מועלין במקדיש הבית ואיכא למ"ד דלא אסרו דלא חשיב ליה כתלוש ואין מחובר נאסר משום ע"ז ובמקדיש נמי אין מועלין בו ור' יוחנן כרב הוא דס"ל:

מתני' פליגא על רב. דתנן בפ"ה דפרה השוקת שבסלע הוא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך החור שבדופנה ומשקין ממנה. הבהמות:

אין. ממלאין למי חטאת דלא חשיבא כלי ומפני דרישא דמתני' מיירי כשחיברה בתחלה ולבסוף חקקה וכדמסיים התם בסיפא היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה שאם חקקה בתחלה ועשאה כלי ואח"כ חיברה בסיד נשאר שם כלי עליה:

מפני שחקקה ואח"כ חיברה. טעמא שחקקה בעודה בתלוש הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא חשיבא כלי ואע"ג שהיתה תלושה מקודם מ"מ הואיל וחיברה מקודם שנקרא עליה שם כלי בתלוש כמחובר הויא וקשיא לרב שהרי ההן בית נמי לאו כמי שחקקו ואח"כ חברו הוא אלא כחברו ואח"כ חקקו בההיא דרישא דהתם דמיא דקס"ד השתא שלא השתחוה לבית עד שבנאו בתחלה וא"כ דינו כמחובר:

מה עביד לה רב. וקאמר דפתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן כלומר הא דקאמר המשתחוה לבית אסרו לא שבנאו לגמרי ואח"כ השתחוה לו אלא דקרי ליה בית משום דהסיתות של אבנים לבנותן זהו גמר מלאכתן לבית וא"כ מיירי נמי שהשתחוה בעודן אבנים בתלוש וכבר נאסרו משום ע"ז ואע"ג דאח"כ בנאו ועשאו מחובר ודמיא להאי דינא דהשוקת שבסלע:

ולית הדא פליגא על ר' יוחנן וכו'. התם על המתני' קאי דתנינן מי שהיה ביתו סמוך לבית ע"ז ונפל אסור לבנותו וכו' אבניו ועציו ואפרו מטמאין ופריך וכי האי מתני' לא פליגא היא על דר' יוחנן דהתם לעיל בהלכה ב' גרסינן לפלוגתייהו דר"י ור"ל בע"ז שנשברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה. ור"ש בן לקיש אמר מותרת ומפרש התם לפלוגתייהו מה אנן קיימין אם בעתיד להחזיר לכליין שידוע לנו שעתיד להחזיר השברים להכלי שלהן ולקמן בהא ודאי כ"ע ל"פ דאסור שהרי לא ביטלן ואם בידוע שאינו עתיד להחזיר לכליין בהא ד"ה מותר שהרי ביטלן מע"ז אלא כי אנן קיימין לפלוגתייהו בסתם דר' יוחנן אמר סתם כמי שעתיד לחזור לכליין דכל זמן שלא שמענו שביטלן אמרינן מסתמא עתיד הוא להחזירן לכליין ור"ש בן לקיש סתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמסתמא בטולי מבטל לה:

אמר ר' יודן אבוי דר' מתנה אם היו מונחין במקומן שנשברו שם בהא לכ"ע כמו שעתיד להתזיר לכליין ואסור. עד כאן בהא דהתם דלעיל. והשתא פריך מהאי מתני' דהתם לר' יוחנן דקאמר ע"ז שנשתברה מאליה אסורה והא וכי לא כן סברנן מימר שם שאם בשאינו עתיד להחזיר לכליין ד"ה מותר והא תנינן וכו' זה הכל מהקושיא היא והא תנינן נמי בהדיא שם לקמן שלש אבנים הן ואחת מהם אם העמיד עליה ע"ז וסילקה מותרת והשתא הא מתני' שנפל הכותל שבינו לבין הע"ז דומיא דהך דבמתני' שלשה אבנים היא שנסתלקה הע"ז מן הכותל וכן דומיא דדינא בשברים שאינן עתידין להחזיר לכליין ואמאי עציו אבניו ואפריו אסורין. ולהכי פריך לר' יוחנן מהני תרתי דאי מדר' יוחנן גופיה בע"ז שנשתברה הוה מצינן לשנויי דמתני' דנפל הכותל כדין סתם בע"ז שנשברה דמיא דלר' יוחנן אסורה והיינו נמי דקאמר ולא כן סברנן מימר וכו' כלומר על זה דסיים לעיל התם הוא דקא סמיך דבסתם הוא דפליגי מתני' דנפל הכותל כסתם דמיא ולא קשיא לר' יוחנן והלכך הדר פריך מהאי מתני' דג' אבנים דהא במתני' דנפל הכותל בהאי ע"ז שסילקה מעל האבן היא וא"כ מוכח דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא שהרי גם התם לא ידעינן אם עתיד להחזירה על גבי האבן או לא ואפ"ה קתני מותרת וש"מ דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא והשתא היכי מתרץ לה ר' יוחנן וכלומר דאפי' תימא דמהאי מתני' דג' אבנים לק"מ דהתם מכיון שסילקה בידם לא דמיא לנשברה מאליה ובסתם מ"מ האי מתני' דנפל הכותל קשיא דהא הכא נשברה מאליה. ולענין דלא תיקשי האי מתני' דנפל הכותל אמתני' דג' אבנים היכי מתרץ לה ר' יוחנן דאף אם תאמר שאני סילקה מנשברה מ"מ קשיא דהא מיהת מתני' דנפל הכותל דקתני אפי' העפר והעצים והאבנים שמסתמא אין עתיד להחזירן אסורין והלא בכה"ג גם לר' יוחנן מותר ולקמיה פריך ומתרץ נמי אליבא דר"ל אלא דמעיקרא מהדר אליבא דר' יוחנן דלדידיה על כרחך לשנוי רומיא דהני מתני' אהדדי כדאמרן דשאני סילקה ונשברה וא"כ אכתי מדינא דמתני' דמשמע דאבניו וכו' לעולם אסורין ואפי' אם אינו עתיד להחזירן:

תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן. בתחלה ואח"כ בנאו להבית שאפי' נפל נשאר הכל באיסור כבתחלה. ואפי' על רבי שמעון בן לקיש לית הא פליגא וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש"ס מהאי שינויא וקאמר דהא האי פירכא מצית נמי למיפריך אדר"ל דאם אינו עתיד להחזיר לכליין הא אמרי' דלד"ה מותר אלא דלא היא ולא צריכין להאי שינויי דחוקא ולאוקמה להמתני' בהשתחוה לכל אבן ואבן דאפי' לר"ל ניחא ולא מיבעיא לר' יוחנן דהא לא כן סברין מימר דבעתיד להחזיר לכליין ד"ה אסור ואמר ר' יודן וכו' כמו שהבאתי לעיל דאם הן במקומו כמו שעתיד להחזירן דמיא והשתא אילו עציו ואבניו ועפרו דהמתני' במקומן הן במקום שנפל הכותל ולא פינה אותן משם והלכך לד"ה אסורין:

והא תנינן. שם שלש אשירות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז ה"ז אסור וש"מ דתלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא גם באילן כמו הבית וקשיא לרב דמחלק בין אילן לבית:

תיפתר. להמתני' כגון שהשתחוה לזמורה כשהיתה בתלוש ואח"כ נטעה והלכך אסורה אבל בלאו הכי לא דמי אילן שמחובר בתוך הארץ להבית שמחובר על גבי הקרקע: