פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ט:א:ב

גמ' כתיב תועבה בנדה וכו'. וקסבר ר"ע לתועבה שבנדה היקשה והיינו לתועבה דפרשת עריות דנדה התם כתיבא וטעמיה קאמר לקמן דאקרא דתעב תתעבנו קא סמוך ומפ' מעיקרא לפלוגתייהו והדר מפרש טעמייהו. וגרסינן להאי סוגיא עד סוף הלכה בפ"ג דע"ז בהלכה ו':

מה הנדה מטמא. במשא לאדם הנושא אותה אף על פי שאינו נוגע בה דאיתקשה לזב דכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו ובזב כתיב ביה והנושא אותם יכבס בגדיו:

באבן מסמא. הוא אבן גדולה וכבידה כדכתיב והיתיאית אבן חדא ושומת על פום גובא וכדאמרינן בפ' בתרא דנדה שאם האבן גדולה על הכלים והנדה ע"ג האבן אע"פ שאין הכלים מרגישין כובד הנדה או הזב מחמת כובד האבן אפ"ה טמאין:

מודה ר"ע לחכמים וכו'. דלהכי איתקש לשרץ לומר לך שאין ע"ז מטמא באבן מסמא:

מה השרץ מטמא בהיסט. כלו' במגע ודרך הש"ס הזה להשתמש בשינוי לשון וקרי למגע היסט על שם הושטת יד לנגיעה. וישלח ידו ויקחה תרגומו ואושיט ידיה ונסבה:

אי מה השרץ מטמא בכעדשה וכו'. וקאמר ר' יוחנן דלהכי איתקש למת ללמד דאינה מטמאה אלא בכזית:

אי מה המת משיכניס ראשי אצבעו וכו'. הכי גריס בע"ז שם ויותר נוח הוא לפי הלשון. כלומר שהרי המת מטמא משיכניס האדם ראש אצבעו להבית אשר המת בתוכו והיינו טומאת אהל וא"צ שיכניס ראשו ורובו לשם אף ע"ז משיכניס ראש אצבעו ואנן קי"ל דע"ז מטמא בביאה ועד שיכניס ראשו ורובו כדתני בתוס' דע"ז פ"י בהדיא המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז טמא. וקאמר אתיא נתיצה נתיצה מבית המנוגע דכתיב בע"ז ונתצתם את מזבחותם וכתיב בבית המנוגע ונתן את הבית מה בית המנוגע אינו מטמא עד שיכניס ראשו ורובו לתוך הבית אף ע"ז כן:

א"ר חנינא זאת אומרת שאין טומאת ע"ז מחוורת מן התורה. ואין טומאתה אלא מדרבנן דאם לא כן קשיא אליבא דרבנן דמאי חזית דאת מקישה לקלים ואינה מקישה לחמורים דרבנן מקשי לה לקולא למת דלא תטמא אלא בכזית ולשרץ דלא תטמא אלא במגע אימא איפכא דנקיט לחומרא למת דתטמא במשא ולשרץ דתטמא בכעדשה אלא ש"מ דטומאתה מדרבנן והלכך לקולא ולחומרא לקולא מקשינן:

א"ר מנא מחוורת היא וכו'. כלומר דלא היא דמהכא לא תפשוט דלעולם אימא לך טומאת ע"ז מחוורת היא מן התורה והא דקשיא לך אי הכי אימא נקיט לחומרא לא מצית אמרת הכי דבהדיא גלי לן קרא דנקיט טומאתה לקולא ולא לחומרא דלמה הוא מקישה למת ולשרץ אלא ללמד מהם דנקיט לקלים שבה וכלומר דאי ס"ד דלחומרא נקיט א"כ היקשא דמת למה לי הא כבר איתקשה לנדה ונילף טומאת משא מנדה וכי תימא אי מנדה ה"א דאפי' באבן מסמא מטמאה הא ליתא דאי הכי השתא נמי דכתיבא היקשא דמת מנא לך דאינה מטמא באבן מסמא דאי משום דאיתקש למת ומת אינו מטמא באבן מסמא הא איתקשא נמי לנדה דהרי השתא לחומרא קיימינן והיא גופא קשיא דאם באת להחמיר א"כ נחמיר בכל ולא תילף לכזית ממת אלא כל מה דמצית להחמיר נחמיר ונילף מנדה דמטמאה באבן מסמא ומשרץ דמטמאה בכעדשה ועל כרחך דילפינן מדחזינן דאיתקש נמי למת והאי הקישא דמת למה לי. ואם תאמר דהיקישא דמת נמי לחומרא הוא דאתא דתטמא באהל כמו המת הא ודאי לא מצית אמרת דהא אית לן ג"ש מבית המנוגע דעד שיכניס ראשו ורובו וכ"ת עוד דילמא היקישא דמת אתא למעוטי אבן מסמר דלא נקיט לנדה דאי אמרת הכי א"כ ממילא שמעינן דהיקישא דמת אתא לגלויי לן להוציא משמעות היקישות מהחומרא וא"כ ממילא ש"מ להוציא ההיקש מהשרץ לחומרא דלא נילף לכעדשה אלא לכזית מהמת והשתא למאי הלכתא איתקשא לשרץ אלא ע"כ דלא תטמא במשא אלא במגע:

הדא דאת אמר. דמיהת ע"ז צריכה שיעור בכזית דוקא בע"ז שבורה אבל בשלימה מטמאה אפי' בכל שהוא:

דא"ר חונה וכו'. אשכחן בע"ז בעל דצורתו בראש הגויה היה ובאופן מהאופנים קטנים שהן פחותין מכזית למדנו זה שהיה בראש הגויה דכתיב וישימו להם בעל שהוא דומה לברית אלהים והכי אמרי' בע"ז שם: