פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:ג:ב

גמ' לעכו"ם אתאמרת. הא דקתני שאינו כשר להצניעו על עכו"ם אתאמרת וכגון עצי אשירה וכיוצא בהן שאינו ראוי להצניעו וכלומר דלא תימא שמצניעין אותו לשריפה קמ"ל:

ר' יוחנן אמר. לשאר אסורי הנאה איתאמרת שאינן ראויין להצניען כלל אבל עצי אשירה איכא למימר דהואיל ולשריפה קאי מצניעין כדי לשרפן:

רב חסדא אמר לשיעורין איתאמרת. עיקר דינא דמתני' על השיעורין הוא דקאי דאם יש בהן כשיעור הרי ראוי להצניעו ומצניעין כמוהו וכל שאינו כשר להצניע שאין בו כשיעור ואין דרך בני אדם להצניע כמות שיעור הזה ול"ק לישנא יתירא דמתני' שכן דרך התנא לשנות כן:

אית תניי תני. ברישא חייב עליו חטאת כדתנינן במתני':

אית תניי תני כל שהוא. ויש ששונה ברישא דמתני' כל הכשר להצניעו וכו' חייב עליו בכל שהוא:

מ"ד חייב חטאת מסייע לרב חסדא. דקאמר דלשיעורין נשנית המתני' והלכך תני חייב חטאת סתמא דמשמע שיש בו שיעור חיוב חטאת ולאפוקי כל שהו וכל שאינו כשר להצניע. שאין בו כשיעור והיינו כרב חסדא:

ומ"ד כל שהו מסייע לר' אלעזר ולר' יוחנן. דלדידהו לא איירי במתני' בשיעורן כלל אלא דבר שאינו כשר להצניע היינו עכו"ם או שאר איסורי הנאה וא"כ רישא דמתני' הכי מיתפרשא כל הכשר להצניע שהוא דבר הראוי להצניעו ודרכן של בני אדם שמצניעין כמוהו שחשוב הוא בעיניהם חייב על הוצאתו אפי' בכל שהו הואיל ודבר חשוב הוא ודרכן להצניעו אפי' בדבר מועט ממנו:

רבנן דקיסרין. מפרשי דכל שאינו כשר להצניע וכו' אינו חייב אלא המצניע כגון המוך שהתקינה אשה לנדתה והצניעתו דלדידה היא דאחשבה וחייבת כשהוציאה בידה אבל לשאר בני אדם אין מדרכן להצניע לדבר זה: