פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:ב:ט

ר' מנא. אמר היינו טעמא דלא דיינינן ליה במדה זו דבשלמא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת שאין לה ללמד על עצמה כלום והלכך אמרינן ללמד על הכלל כולו יצאת אבל השתחויה בע"ז ללמד על עצמה יצאה:

שאינה מעשה. כשאר עבודות כגון זיבוח וקיטור וניסוך שהן ג"כ עבודות פנים ולא הוה נפקא לן השתחויה מכללא דלא תעבדם דלאו עבודה שיש בה מעשה היא ולגופה איצטריך ולא ללמד על הכלל:

ואתיא כההוא דתני חזקיה דזביחה יצאת מן הכלל דלא תעבדם וללמד על הכלל כולו דכל שהוא כעין עבודת פנים לחייב עליה אע"פ שאין דרכה של ע"ז לעבדה בכך והשתחויה יצאת ללמד על עצמה לפי שאינה מעשה:

או חילוף. דנימא זביחה יצאת ללמד על עצמה דהתורה הקפידה דוקא בזביחה והשתחויה יצאת ללמד על הכלל לחילוק חטאות. ומשני מסתברא דדבר שהוא מעשה והיינו זביחה מלמד על הכלל כולו שיהא כיוצא בה אבל השתחויה דבר שאינו מעשה היא אינו מלמד על הכלל דלאו עבודה מיקריא ולא דמיא לכללא:

אמר ר' ירמיה. גרסי' וכך הוא בנזיר שם. כלומר דר' ירמיה מקשה אהא דקאמר ר' מנא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל והרי הבערה ג"כ לצורך יצאת ללמד על מיתת ב"ד שלא יהא דוחה את השבת דילפינן מושבותיכם האמור כאן ממושבותיכם האמור בפרשת רוצחין דבמיתת בית דין הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו:

מכיון דתימר. כלומר. אפי' אתה אומר דלצורך יצאת אע"פ כן כמי שלא לצורך היא דאי ללמד על מיתת ב"ד שלא תדחה שבת הוי ליה לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם שפיר נמי הוה נפקא לן מג"ש דמושבותיכם דבמיתת ב"ד מיירי ואין דוחה את השבת ומדמפרש קרא הבערה הוה ליה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך ללמד על הכלל כולו הוא יצא: