פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:ב:מד

הצובעו ומפרש מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בשרביט הצבועה להכירה לזו שהופרשה לקרבן או כדרך שעשו להיוצא עשירי כדתנן בפ"ט דבכורות והיוצא עשירי סוקרו בסיקרא וכן היו צובעין בעורות אילים מאדמים:

הדא אמרה. מדקאמר דכל סימן מראה נקרא צובע ש"מ העושה חבורה ונצרר בה דם חייב משום צובע שניכר האודם וכן המאדם בצבע אדום ועושה אודם אפילו בשפה אחת לסימן ה"ז צובע:

המוציא דם. איידי דאיירי בחבורה קאמר נמי להא שאם הוציא הדם חייב עוד על הדם. משום נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל בו שכל דם ודם כשנוטלו ה"ז כנטילת נשמה:

הצר צורה. ודרך הוא שאחד מסמן הצורה באבר או באיזה דבר ואח"כ נותן בהסימן הצבע שהוא רוצה הרי הראשון שעשה הסימן חייב משום כותב והשני הוא שחייב משום צובע דבצביעה זו אין הסימן של הראשון ניכר ולפיכך לא שייך אצלו אלא משום כותב. והלכך הוא דנקיט לה בשני בני אדם דבכה"ג משכחת לה תרתי חיובי ולא באחד:

חיסר בה אבר א' בהצורה ובא אחר וגמרה חייב השני משום מכה בפטיש:

והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא. ואם עשה אותן כאחת אינו חייב אלא אחת:

תני. בתוספתא פרק עשירי:

הצבעים. שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה. שלאחר שכיבסו כדי לצבוע סחטו וחשבו בחשבון להסחיטה בפ"ע:

על דעתיה דר' ישמעאל. משכחת לה לארבעים מלאכות וקשיא דניתני נמי במתניתין להסוחט שאינו בכלל המלבן שזהו מכבס ולדידיה סוחט לא הוי בכלל. ומשני לא אתינן מיתני במתני' אלא מילין דכ"ע מודים בהון ולאפוקי סוחט דלא אתיא אלא כהאי דר' ישמעאל: