פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:ב:כ

המבשל נבילה בי"ט אינו לוקה. שעל כל המלאכות בי"ט שהן שלא לצורך אוכל נפש חייב עליהן בלאו ואעפ"כ במבשל נבילה בי"ט אינו לוקה לפי שהותר מכלל בישול בי"ט בדבר שהיא לצורך אוכל נפש ומתוך שהותרה מכללה אינו לוקה אף על בישול נבילה:

ר' שמעון בן לקיש אמר לוקה לפי שלא הותר מכללה אלא לאכילה בלבד ולא אמרינן בה מתוך:

מעתה החורש בי"ט אינו לוקה. אליבא דב"ש דפ"ק דביצה פריך. וגרסי' להאי סוגיא שם עד הרי הוציא צור. דהא ב"ש אמרי התם השוחט חיה ועוף בי"ט יחפור בדקר ויכסה א"כ ממא נמי החורש בי"ט אינו לוקה לפי שהותרה מכללה בי"ט גבי כיסוי ואנן לא שמעי' להא אף לב"ש ומתרץ ר' יוסי בשם ר' אילא דשאני בחרישה דמיהת לא הותרה כדרכה דחפירה בדקר שלא כדרכה היא:

רבי שמי אמר לפני ר' יוסי דר' אחא בשם ר' אילא קאמר דטעמא דהתירו שם שיחפור בדקר ומכסה דכר"ש הוא דס"ל בפ' המצניע דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה עד שיהא לו צורך בגופו של דבר וה"נ אינו צריך לחפירת הגומא אלא לעפרה והלכך הואיל בשבת פטור עליה התירו אף לכתחלה לצורך כיסוי משום שמחת י"ט:

קם ר' יוסי עם ר' אחא. כך היא בביצה שם:

וא"ל ר' יוסי לר' אחא את אמרת דא מילתא. בתמיה וכי לא כן אמר ר' יוחנן דברי ר"מ דקאמר דהאי פלוגתא דהשוחט חיה או עוף בי"ט אחד מן כ"ד הדברי' שהן מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולב"ה אסור והשתא לדידך דמוקמת לטעמא דהתירא כר"ש ולא פליגי בה ב"ה דהא ר"ש קבל מר"ע והן מתלמידי ב"ה וא"כ לית כאן כ"ד דברים מקולי ב"ש וב"ה ונימר שהן אינן אלא כ"ג:

אלא ר"מ ור"ש אמרו דבר אחד ולא כן וכו'. זו קושיא אחריתי היא שהקשה ר' יוסי לר' אחא כלומר ותו קשיא דאפי' תימא דטעמי הו דב"ש מפרשת להו דאינהו סברי כר"ש וא"כ ר"מ ור"ש הן שאמרו דבר אחד בענין דפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה והא וכי לא כן סברין מימר לעיל בפרק במה מדליקין בהלכה ה' דר' יוסי דהתם דפוטר בכולן חיץ מן הפתילה שעושה פחם כר"ש הוא דסבירא ליה כדאמרי' לעיל שם ומעתה קשיא נימר ר' מאיר ור' יוסי ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד ובדין הוא דהלכתא כוותייהו והיאך פשיטא לך האי מילתא כדמסיק להקושיא:

אלא מילין דצריכין לרבנן פשיטא לכון פשיטין לרבנן צריכין לכון. כך הוא בביצה שם. כלומר מה דלשאר רבנן ספוקי מספקא להו אי הלכה כרבי שמעין פשיטא הוא לכון ואם כן מה דפשיטא להו כדלקמן יהא מספקא להון בתמיה:

קצר לצורך עשבים וכו'. השתא מפרש לה מה היא דפשיטא להו לרבנן ויהא מספקא למאי דקאמר רב אחא וזה אם קצר לצורך עשבים ואנן קיי"ל גבי קוצר דצריך שיעור כגרוגרת ואם לייפות הקרקע שיעורו בכל שהו והשתא אם דעתו לצורך עשבים אע"פ שמתוך כך מייפה ג"כ את הקרקע מסתברא דלא ליחייב משום מייפה לדידך דאמרת כר"ש שהרי א"צ לכך אלא לצורך העשבים הוא שקוצר ואכתי לא אסיק למילתיה עד לקמיה:

חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. בתמיה וכלומר דהש"ס פריך עלה וכי בכה"ג איכא לספוקי בענין מלאכה שא"צ לגופה אי חייב אי לא תיפוק ליה דודאי אינו חייב אלא משום קוצר דהרי אין מתכוין כלל לייפות את הקרקע ובודאי בהא קיי"ל כר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר. לא צורכה די לא קצר לייפות את הקרקע. כלומר אלא כך הוא מיבעי ליה ל"צ אלא אם מתכוין הוא לקצור גם כדי לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע הואיל דמתכוין גם לכך או דילמא כיון שעיקר הקצירה לצורך העשבים הוא וממילא באה ייפוי הקרקע אינו מתחייב עליה:

ואפי' תימר דר"ש היא. זה הכל מדברי ר' יוסי שהקשה לר' אחא וכלומר דאנא אמרי אפי' תימר כן דלר"ש היא וזה דהא דמן הסברא איכא למימר דחייב משום קוצר ואינו מחייב משום מייפה ההיא אליבא דר"ש היא דלדידיה הוי הייפוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דממילא אתיא ברם כרבנן דר"ש במלאכה שא"צ לגופה דסבירא להו דחייב הכא נמי מחייב הוא נמי משום מייפה כמו דמחייב הוא התם גבי חופר גומא וא"צ אלא לעפרה דמיחייב הוא משום חורש דמכל מקום חרש הוא וה"נ מ"מ הרי קצר וייפה ג"כ את הקרקע והיינו דקאמר דמילתא דפשיטא להו לרבנן דבית המדרש דאמרי כרבנן דר"ש וחייב צריכא ומספקא היא לכון דשיטתא דידכו אזלא כר"ש ולאו מילתא היא:

א"ר מנא מיליהון דרבנן. דלקמן מסייעא ליה לר' יוסי רבי שלי. דר' מנא תלמידו של ר' יוסי הוא כדאמר בהרבה מקומות. ודלא כר' אחא דאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג מליח שסחטו אם לצורך גופו פטור הוא על סחיטת הציר ואם להוציא הציר חייב ומוקמי אינהו נמי הכי דאפי' תימר דר"ש היא דלצורך גופו פטור ומיתפרשא נמי כדלעיל כלו' דאפי' תימא כן לא אתיא אלא אליבא דר"ש דלדידיה סחיטת הציר שאינו לצורך הוא והוי מלאכה שא"צ לגופה ברם כרבנן מ"מ הרי סוחט הוא ומ"מ הרי הוציא הציר והיינו כר' יוסי דקאמר בכה"ג לרבנן דר"ש חייב הוא ודלא כר' אחא דלא אזלא שיטתיה אלא כר"ש: