פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:ב:יג

כלל בהיכרת ופרט בהיכרת. מילתא באנפי נפשה היא מקום שנאמר כרת על הכלל ויצא דבר אחד בפרט ונאמר בו כרת כגון בפרשת עריות דכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' ופרט לך הכתוב באחותו דכתיב בפ' קדושים ואיש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו לעיני בני עמם ופליגי בהאי מילתא לקמיה:

מילתא דר' יוחנן אמרה. שמענו בשם ר' דאמר כלל ופרט היא כלומר להאי עניינא דא ירינן בה לידון אותה במדה דדבר שיצא מן הכלל וכו' דאלו במדה דאין בכלל אלא מה שבפרט לא שייכא הכא ועוד לאו כלל ופרט הסמוכין הן אלא כדאמרן דהפרט באחותו יצא ללמד על הכלל כולו לחלק דמה אחותו חייבין עליה כרת בפני עצמה אף כל העריות כולן ואם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

התיב ר"א והכתיב ערות אחות אמך וגו' ולמה יצאת הלא כבר נאמר בפרשת עריות ומה מלמד זה על הכלל:

לידון בערייה. ללמד שחייב בהעראה כגומר דכתיב התם כי את שארו הערו וגו':

והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' ולמה יצאת. ופרט בה העראה תיפוק ליה מקרא דערות אחות אמך דהא אמרת דכה"ג אמרי' ללמד על הכלל כולו יצאה:

לידון בה את המערה כגומר. כלומר לעולם ללמד ג"כ על העראה ומשום שלא תאמר דאין למדין נדה משאר עריות. דמהו דתימא דהואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה לא נעשה בה את המערה כגומר:

לפום כן צריך מימר. כך היא בסנהדרין ותו לא בהאי דנדה. ומה שכתוב כאן בספרי הדפוס חייב על כל אחת ואחת ט"ס היא. כלומר שצריך הכתוב להשמיענו העראה גבי נדה:

והכתיב איש אשר ישכב את דודתו. וכבר כתיבא בפרשת עריות דודתך היא:

לידון בערירי. דכתיב בהאי קרא דפרשת קדושים חטאם ישאו ערירים ימותו:

והכתיב ואיש אשר יקח וגו' ג"כ לידון בערירי וכדאמר ר' יודן כל מקום דכתיב ערירים יהיו הוון בלא בנים כלל והיכא דכתיב ערירים ימותו אם יהיו להן קוברין את בניהם ולכך נאמרו שתיהן ללמד מזה ע"ז: