פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ו:ח:א

מתני' הקיטע. שנקטע רגלו:

יוצא בקב שלו. שהוא עשוי כמין רגל של עץ וחוקקין בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו וקסבר הת"ק דמנעל דידיה הויא ואידך פליג עליה וס"ל דלא מנעל היא וכמשאוי חשיב. ונוסחא דהכא דת"ק ר' יוסי ור"מ אוסר אבל נוסחת המשניות וכן במשנה דגמרא הבבלית דת"ק ר"מ ור' יוסי אוסר והלכה כר' יוסי דאסור:

אם יש לו בית קיבול כתותין. שחקק בו כל כך להשים בתוכו כתיתין ומוכין רכין להניח ראש שוקו עליהן טמא בטומאת מגע דכלי קיבול מיקרי ואם אינו ראוי לקבלת כתיתין לאו בית קיבול היא משום דמניח שוקו בתוכו דאנן כלי קיבול העשוי להיטלטל בו מה שנותנין בתוכו דומיא דשק לאפוקי שוקו שאינו מיטלטל על גב הכלי:

סמוכות שלו. יש שהוא קיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקי ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:

טמאין מדרס. אם זב הוא שהרי לסמיכות גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה:

ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט הצריך לו היא:

ונכנסין בהן לעזרה. דלאו מנעל היא לאסור משום לא יכנס בהר הבית במנעלו ובאלו מותר אפי' לעזרה לפי שאינן נתונין בראש רגלו:

כסא וסמוכות שלו. יש מין קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול לילך ועושין לו כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים שבידו ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח מעט על אחוריו בכסא שקשור לו באחוריו ועושין לו סמוכות של עור לראשי שוקיו או לרגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו נשען גם על רגליו קצת:

טמאין מדרס. כדלעיל:

ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו:

ואין נכנסין בהן לעזרה. דהואיל והן עשויין ג"כ לראש רגליו כמנעל הוו:

אנקטמין. מאטקאר"ה בלע"ז ויש עושין כמין פרצוף משונה להבעית בו התינוקות וי"מ חמור שהליצנים עושין ונותנין אותו על כתפיהן או מוליכין ביד ע"י פרקיו שעושין בו והכי מפרש לה הכא בגמ':

טהורין. מפני שאינו לא כלי תשמיש ולאו לתכשיט עבידי:

ואין יוצאין בהן. מפני שאינו דרך מלבוש ואם יצא פטור: