פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ו:א:ז

תכשיטין אסור לשלחן. ביום טוב לפי שאין הכל ראויין לכך והוא הוצאה שלא לצורך. וגרסינן להא לקמן בסוף פרק קמא דביצה:

לא אמרו אלא לשלחן. הוא דאסור הא ללובשן מותר לצאת בהן ולא גזרינן י"ט אטו שבת:

תני. בתוספתא פי"ד מטלטלין את השופר בשבת להשקות בו את התינוק:

ואת הקרקש. הוא כלי שמקרקשין בו להשמיע את הקול. בברכות פ' הרואה הוה מקרקש ליה בת רב חסדא אמגוזי בלקני והרבה דומיהן. וכן את המראה כדי לכסות בהן את הכלים שהוא צריך לכסותן:

אמר ר' בון וכו'. על דברי ר' מנא קאי דמדייק מברייתא דר' חלפתא דמותר ללובשן וכי מתני' אמרה כן דאדרבה ש"מ דאסור ללובשן אפילו בי"ט דהא תנינן כל שניאותין וכו' ואם אומר את שמותר ללובשן א"כ יהא מותר לשלחן:

ומה הדא דתני וכו'. ומ"ט דשרי לטלטל את אלו הרי אינן ראוין למלאכתן דאין מסתכלין במראה בשבת וכן באינך אסורין להשתמש בהן למה שהן עשויין וא"כ מוקצין נינהו:

בשיש עליהן תואר כלי. כלו' תואר כלי של כיסוי וא"כ ראויין מתחלה לכך וקמ"ל דאע"פ שעיקר מלאכתן לאיסור הוא מ"מ כשיש להן תואר כלי לכסות מכסין בהן:

עד כדון תכשיטין של זהב. שאסור לשלחן בי"ט שאין הכל ראויין להשתמש בהן ואם אפי' תכשיטין של כסף אסור:

אמרין וכו'. אית דאמרי בשמיה אסור וא"ד מותר:

אנא ידע רישא וסיפא. ראש הדבר של מעשה דלקמיה וסוף הדבר היאך השיב להן דטליין קטנים היו רגילין להתגדל בצד שער חצירו של ר' ירמיה והן שאלו ממנו ובא ושאל לר"ז וא"ל לא תאסור להן ולא תישרי בהדיא יעשו מה שיעשו והואיל ור' ירמיה היה מסופק בדבר לפיכך יש שהבינו ממנו שאסר ויש שהבינו שהתיר: