פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ה:ד:ב

גמ' תני. בברייתא אבל מטייל הוא בה בחצר דלא אסור אלא לצאת לרשות הרבים:

אף לענין אוכף. הדין כן כמו ששנינו במרדעת. בשביל לחממו אם הוא בשביל לחממו מותר אבל לא יקשור בשבת את המסרוכי הן רצועות קטנות שקושרין באוכף ומחזיקין אותו מלפני הבהמה וכן לא יפשיל את הרצועה שתחת זנבו המחזיק האוכף מלאחריה:

מנן אילין מילייא. מנין לאלו הדברים מחלוקי דינין שנאמרו בפרקין במתני' דתנינן בסוף פ"ק דחגיגה הלכות שבת כההרים התלוים בשערה של ראש כלו' ברמז מיעוט מן המקרא ומיהת רמז כל דהו איכא ואת אמר הכין בתמיה דמה רמז יש לנו לחלוק בין מרדעת לאוכף דבמרדעת קתני לא יצא בזמן שאינה קשורה לו ובאוכף יוצא ואע"פ שאינו קשור לו:

ויתביניה מה בין סולם לקישושות. ולמה לא מותיב ליה נמי מהא דתנינן במתני' ולא בסולם שבצוארו ובקשישות יוצא הוא כדתנינן בתוספתא פ"ה יוצאת היא באגד שע"ג המכה ובקשישין שע"ג שבר בהמה שנשבר רגלה עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרין אותן על מקום השבר והן מעמידין העצם שלא ינוד עד שיתחבר:

סולם יש בו ממש. כלומר בזה יש סברא לחלק לפי שהסולם שבצוארו ניכר הוא מלמעלה הממשות שבו וחשיב משאוי אבל דפי קשישות שעל הרגל אין בהן ממשות שקצרים הן ולא חשיבי משאוי:

ויתביניה מה בין קישושות לקמיע מומחת דתני התם ברישא דתוספתא אסור וכו' והרי תרוייהו לרפואה הן:

ויתביניה מה בין קישושות וכו' דאית תניי תני אין יוצאין בקישושות ובאגד שע"ג המכה לא תני דפליג ומה בין זה לזה:

תניין אינון. גם באגד שע"ג המכה תליא בפלוגתא דהני תנאי דמ"ד יוצאין בקישושות יוצאין נמי בקישושות כהאי תנא דתוספתא ולאידך תנא אין יוצאין בשניהם: