פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ג:ז:י

תני. בחדא ברייתא אם התנה עליו שלאחר שיכבה יהא מטלטלו מותר ומפרש לה אליבא דמאן אנן קיימין להא אי כר"מ ודאי לא מהני תנאה דהא מיהת מיוחד לאיסור הוא ואי כר"ש למה לי תנאה הא בלאו הכי מותר לדידיה לאחר שכבה:

אלא כן אנן קיימין כר' יהודה. ולקמיה פריך עלה:

דר' יודה אמר נר מאוס וכו'. לא גרסי' לזה ואגב שיטפא דלעיל טעו וקבעו כאן לזה:

מה חמית מימר כר' יודה אנן קיימין. מה ראית לומר כן ולאוקמי להאי דהתנה אליבא דר' יהוד' וכי שייך לתנאי בדבר שהוא מאוס הא מיהת נפשו קצה ממנו ומה מהני התנאי:

דתני נר שהוא מונח וכו'. כלו' דהשתא מסיק להא דקאמר דאי כר"מ אפי' התנה עליו אסור דלא תיקשי ומנא לך הא דילמא לר"מ מהני תנאי במוקצה הלכך מייתי ראיה מהא דתני בברייתא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו בשבת ובלבד שלא יתכוין וכו' ורב ושמואל תרווייהו פתרין להאי ברייתא דבשוכח מיירי ולא הוי הדלת בסיס לדבר האסור אלא דמקללין מאן דעבד כן ואמרו יכרת וגו' ומטעמא דאע"פ שאין מתכוין לכבות ולהבעיר מ"מ פסיק רישיה הוא ולכ"ע אסור. ומדפתרין לה לענין היתר טילטול הדלת דבשוכח מיירי ולא פתרי דמיירי שהתנה בכך שלא יהא בדיל מן הדלת לפתחו אחר שיכבה הנר אלא ודאי משום דמאן אית ליה כל המיוחד לאיסור אסור ואפי' בלא יחדו מתחלה לכל השבת לכך לא ר"מ הוא וכדאמרי' לעיל להאי מ"ד אליבא דר"מ הלכך רב ושמואל דסבירא להו כר' מאיר לא בעו לאוקמי כשהתנה ובלאחר שכבה הנר משום דלר"מ לא מהני התנאי דמיהת מיוחד לאיסור הוא והדרינן למאי דאקשינן כמאן אזלא האי ברייתא דאי כר"מ לא מהני התנאי ואי כר' שמעון לא בעי תנאי וכר' יהודה נמי לא מצית לאוקמית לה דאי משום דבמאוס מיירי מה מהני תנאי לדבר המאוס: