פני משה על תלמוד ירושלמי שבת כד:א:א

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ"ל שאע"פ שלא נתן שכר על זה ואע"פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא"א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ"פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים: