פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ב:ה:ו

וקשיא על דבר קפרא דקאמר במבעיר חייב אפי' שלא לצורך והרי הבערה לימדה וכו' לענין חילוק מלאכות שיהא חייב על כל אחת ואח' אפי' בהעלם אחת מפני שיצאת מן הכלל וללמד על הכלל כולו יצאת והרי כולהון מהמלאכות לצורך הוא דוקא שחייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיא שלא לצורך בתמיה:

אמר ר' יוסי אין יסבור כר' יוחנן וכו'. כלומר האי קושיא דמקשית על בר קפרא שפיר הוה אם היה סבור כר' יוחנן בהא דאמר הכי דהבערה יצאת ללמד על כל מלאכות שבתורה והא ר' אלעזר פליג ואמר הבערה לימדה על עצמה שתהא בלאו ואין חיוב מיתה עליה וא"כ אימא לך דבר קפרא דפליג על ר' יוחנן בהא דלעיל וס"ל אפילו שלא לצורך פליג עליה נמי בהא וס"ל כר"א דמתחייב עליה בלאו:

ולית ליה לר"א לחייב על כל אחת ואחת. וכי לית ליה חילוק מלאכות בשבת וקאמר אשכחן דתני בשם ר"א דמהכא נפקא ליה. וה"ג הנה לחייב על כל אחת ואחת. לאחת לחייבו על כולהון אחת. ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות וכלומר דהכי דריש לה פעמים הנה שהיא אחת שאף שעשה מלאכות הרבה אינו חייב על כולן אלא אחת וכגון בשגגת שבת וזדון מלאכות ופעמים אחת שהיא הנה כאן בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל אחת ואחת:

ניחא הבערה. שנית אליבא דבר קפרא בהבערה דשפיר קאמר דאפילו שלא לצורך חייב משום דס"ל כר"א דהבערה ללאו יצאת:

חבורה. אלא דחבורה אכתי קשיא דמחייב בה אפילו שלא לצורך הרי אב שלה לצורך והיא שלא לצורך בתמיה דשחיטה היא אב וחבורה היא תולדה דידיה וכי עדיפא תולדה מהאב:

אמר ר' יוסי בר בון. הא נמי לא קשיא דהיא גופה פלוגתא היא דאיתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן בהא דחד אמר שחיטה היא עיקר והיא האב וחבורה תולדתה ואחרינא מחליף דא"כ בר קפרא ס"ל כמ"ד דחבורה היא אב ומיחייב בה אפילו שלא לצורך ושחיטה היא התולדה והרי היא כשאר מלאכות ואינו מתחייב עליהן אא"כ לצורך גופן: