פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ב:א:יז

בקרו של כהן. הבקר שלו שהיה עומד בדיר ישראל ומאכילו אצלו וכן כליו וכו' ואינו חושש. אע"פ שגם הישראל נהנה מנר שמן שריפה מ"מ הואיל ולטובתו של כהן הוא מותר אפי' בביתו של ישראל:

ישראל וכהן וכו'. בתוספתא שם:

ומיעבד עבידתיה. לעשות איזו מלאכה גבי ר"ח ציפוראה שהיה כהן:

מי אזיל מיזל ליה. כשהיה ר' חנניה בר עכברי רוצה לילך משם מילא לו הנר משמן שריפה של ר' חייא להאיר לו בדרך. ופריך הש"ס ולא כן סברינן מימר כדתני בהאי תוספתא דדוקא לעשות צרכיו של כהן מותר הישראל להדליק בשמן שריפה:

אמרין דאי לא הוה עביד כן לא הוה אתי לזימנא אחרינא וה"ז צרכיו של כהן:

סברין מימר. לבתר הכי היו סבורין לומר דכד מטא ר' חנניה לביתו יכבה את הנר הזה והוא לא עשה כן שאפי' כשבאו לביתו היה משתמש בו וקאמר ר' חנינה דטעמיה דעל ידי כן הוה טהר וע"י כן הוה קרץ כלומר שע"י הנר הזה יכול להשכיב עצמו ולנוח ולישן וע"י כך יכול הוא להשכיב בבקר בבקר ולילך לר' חייא לעשות מלאכתו ונמצא שהכל היא בשביל צרכו של כהן: