פני משה על תלמוד ירושלמי שבת יז:ו:ב

גמ' אנן תנינן האבן בתוכה. אמתני' דלקמן ריש פ' נוטל קאי דתנינן נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה והאבן בתוכה:

תני דבית רבי. והאוכלין והאבן בתוכה. דדוקא כשיש ג"כ אוכלין בתוכה ניטלת נמי עם האבן דנעשית בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ובטל האבן לגבן:

איתפלגון בהא היאך תנינן בההיא מתני' ר' חייא וכו':

מתני' דהכא. פליגא על ר' יוחנן דהא תנינן האבן שבקירויה וכו' ממלאין בה. ומשני שאני הכא דמכיון שהיא אפוצה לה נדחקת בה כגופה של קירויה הוא:

וסיפא פליגא על ר' חייא בר יוסף. דהא קתני ואם לאו שאינה אפוצה אלא נופלת היא כשממלאין בה אין ממלאין בה ואיהו תני התם דאפי' האבן בלבד בתוך הכלכלה ניטלת היא:

אמר ר' יודן. היינו טעמא דר' חייא בר יוסף דהכא מכיון שהאבן עשויה להכבידה האבן הוא העיקר והקירויה טפלה להאבן ונעשה כמטלטל הקירויה על גב האבן והלכך אין ממלאין בה:

מה עבד לה ר' יוחנן. והשתא מ"ט דהרישא אליבא דר' יוחנן לימא נמי דהאבן הוא העיקר ואמאי ממלאין בה:

נעשה כמטלטל קירויה עצמה. ברישא היינו טעמא דכשהיא אפוצה ואינה נופלת אעפ"י שהאבן עשוי להכבידה אפי' כן נעשה כמטלטל קירויה עצמה:

מתני' פליגא על ר' יוחנן נוטל אדם בנו וכו'. כלו' דמ"מ ההיא מתני' גופה קשיא לר' יוחנן דאיהו תני בסיפא התם כדבית רבי והאוכלין והאבן בתוכה ואמאי ברישא נוטל אדם את בנו והאבן בידו:

תינוק עשו אותו כאוכלין. היינו טעמא דרישא דהתם דהאבן בטל לגבי התינוק כמו שהאבן בטל לגבי האוכלין בהסיפא:

תמן. בבבל אמרין דעשו האבן ביד התינוק כקמיע מומחה ביד התינוק. כלומר שהאבן בעצמו הוא ראוי לו לשחוק בו וכמו שאם היתה קמיע מומחה ביד התינוק היה יכול להוציאה עמו וכך הוא האבן שביד התינוק: