פני משה על תלמוד ירושלמי שבת יד:ג:ה

זה שהוא לוחש. גרסינן להא כולה לעיל בפ"ב ממעשר שני בהלכה א' וקצת נזכר גם כן לעיל בפרק במה אשה. הלוחש להעלות גידי האזנים שנפלו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי ולקמיה מפרש לה:

מה ביניהון. כלומר במאי פליגי ולמאן דאמר לא ביד ולא בכלי ואלא היאך הוא נותן:

מאיסה. איכא בינייהו ולאו לשון מאוס הוא אלא מלשון נמס וכלומר דבהא פליגי דמ"ד נותן בין ביד בין בכלי מאוס הוא והיינו שמתיר ג"כ שלאחר שנתן השמן ע"ג הראש ממאיס ומעבירו לכאן ולכאן וזהו דקאמר בין ביד בין בכלי שממיס את השמן ע"ג הראש כולו ואינו חושש כלום:

מ"ד נותן שמן ע"ג ראשו אינו מאוס. כלומר שאינו מתיר אלא ליתן את השמן ע"ג הראש במקום אחד ואינו ממיסו על כל הראש והיינו דקאמר לא ביד ולא בכלי שאסור להמיסו ממקומו לכאן ולכאן לא ביד ולא בכלי. ומשום דזה ניכר דלרפואה הוא דעביד וזה אסור בשבת:

אמר ר' יונה מעשר שני ביניהן. כלומר דלמאי דאמרן במאי הוא דפליגי איכא בינייהו נ"מ גם במעשר שני:

דמאן דאמר נותן בשבת בין ביד בין בכלי וממיסו על פני כל הראש וזה במעשר שני אסור לעשות כן דשמן של מעשר שני שניתן לסיכה היינו לסיכת גופו אבל זה שהוא מעבירו אח"כ בכלי מכיון שנדבק בהכלי נמצא מפסיד הוא למעשר שני ואי נמי שמעבירו ביד לכאן ולכאן גם כן הפסד הוא במה שנדבק ביד מכיון שזה לא נתכוין כשאר סיכה שסכין את הגוף ביד. והשתא נמצינו למדין דדבר שהוא מותר בשבת אסור במעשר שני אבל למאן דאמר דגם בשבת נותן הוא השמן ע"ג הראש בלבד. אבל אינו מעבירו לכאן ולכאן לא ביד ולא בכלי. א"כ גם במעשר שני מותר בכך:

א"ר יוסה וכי כל שמותר בשבת וכו'. בתמיה כלומר הא ע"כ בלאו הכי אינן למדין זה מזה שהרי מצינו בדבר שמותר בשבת ואע"פ כן במעשר שני הוא אסור דהתני מדיחה היא אשה עצמה ובנה ביין בשבת מפני הזיעה. דאע"ג ששנינו לא יסוך יין וחומץ מ"מ להדיח ולהעביר את הזיעה מותר. ובתרומה אסור לעשות כן מפני שמאבד את התרומה. ומעתה היא תרומה היא מעשר שני דדין אחד להן בזה שלא ניתנו אלא לאכילה ולשתייה ולסיכה בדבר שדרכו לכך. וא"כ הרי מצינו דבשבת מותר וכנגדו במעשר שני אסור ואין לדמות זה לזה והכא נמי כן. והלכך לא מיתוקמא הנ"מ דמעשר שני דקאמרת:

מה היא כדון. ומ"ט דמאן דאמר דאסור בין ביד בין בכלי וקאמר דהאי עיקרא דטעמא דמילתא שצריך ובלבד שלא יעשה בשבת וכו' ואידך ס"ל דלא חששו לכך: