פני משה על תלמוד ירושלמי שבת יב:ג:ב

גמ' מאן תנא סימניות. דמשמע אפילו אינן אלא לסימן בעלמא ר' יוסי הוא דקאמר עיקר חיוב של כותב משום רושם שהיה במשכן הוא ולא היה אלא לסימן:

מהו בכל לשון אפילו אל"ף אלפ"א. כלו' במקום אל"ף כתב אלפ"א והוא לשון יונית כדתנן בפ"ג דשקלים יוונית כתוב עליהן אלפא ביתא גמלא ואם כתב שתי אותיות מלשון יוונית או משאר לשון לעז חייב:

וחש לומר וכו'. על הא דקאמר ר' יוסי שכך היו רושמין על קרשי המשכן והאיך עשו דהא אכתי איכא חששא שמא יהפוך אותן והנתון למעלה יתן למטה ומה שלמטה יתן למעלה וכהאי מאן דאמר דס"ל כשם שעובי הקרשים מלמטן כך היו למעלן:

כמין קולמוסין היו עשוין. כלומר לא כהאי מ"ד דאמרן אלא היו משופעין והולכין כקולמוסין הללו עד שהיו כלין למעלה כאצבע וא"א להחליף מה שלמעלה למטה:

וחש לו' וכו'. והא אכתי איכא חששא שמא יחלוף ליתן הצד שבפנים למבחוץ ואת שמבחוץ לצד פנים שהרי היו מצופין בזהב מבפנים ומבחוץ. וקאמר דלהא ליכא למיחש שהטבעות שהיו מבחוץ הן היו מוכיחות להצד שבחוץ:

וחש לו' שמא יחליף. והא אכתי איכא חששא אפי' היו רושמין לידע איזה בן זוגו שמא יחליף את שניהן מרוח זה לרוח זה:

לוכסן היו כתוב עליהן. הסימן שרשמו עליהן היה רשום באלכסון של הזוג כזה המקצת על זה והמקצת על זה והשתא א"א להחליף אפילו מרוח לרוח אחר דמכיון שעל כולן היה נרשם באלכסון כך אם יחליפו א"א שלא יהא ניכר שהוחלפו ומתוך כך היו יודעין להקימן תמיד כסדרן הראשון שהוקמו בתחלת הקמת המשכן:

ויחליף. אותן מרוח זה לרוח אחר ומה בכך שהיו נזהרין כל כך בסימנין שאפילו מרוח זה לרוח אחר לא יחליפו:

כמשפטו. כתיב וכי יש משפט לעצים וה"ל למיכתב כאשר הראית בהר אלא ללמדך שתשמור משפט סידורן הראשון וזה הקרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון לעולם ושבדרום ינתן בדרום לעולם: