פני משה על תלמוד ירושלמי שבת יא:ב:ה

לית כאן פטור אלא מותר. הא דקתני פחות מכאן פטור לא תימא פטור אבל אסור כדאמרי' בעלמא אלא דהכא מותר לגמרי דמכיון שאינן גבוהין עשרה או שאינן רחבים ארבעה אינן אלא כמקום פטור בעלמא ואפי' לכתחלה מותר ליטול מהן לר"ה וליתן על גבן:

תמן תנינן. בפ"ב דעדיות ואיידי דאיירי בפטור ומותר מייתי לה דהני נמי פטור ומותר כדקאמר ר' יוחנן:

המפיס מורסא. הוא שחין שיש בו מוגלא קוויסטר"א בלעז:

אם לעשות לה פה. כדרך שהרופאים עושין להרחיב פי המכה ומתכוונין לרפואה חייב משום מכה בפטיש שזה נקרא גמר מלאכה ממלאכת הרופא לית כאן פטור אבל אסור אלא מותר לכתחלה לעשות כדי להוציא הליחה:

הצד נחש בשבת וכו' לית כאן פטור אלא מותר לכתחלה אם נתכוין להנצל מנשיכתו:

תמן תנינן ועל לפסים וכו'. האי לא שייכא מידי לפטור או מותר אלא אגב דקתני להא התם דזהו משלשה דברים שאמרו לפני ר' ישמעאל ולא אמר בהם לא איסור ולא היתר ופירשן ר' יהושע בן מתיא מייתי להא נמי הכא:

לפסים אירוניות. כלי חרס של בני כפרים והן עשויין ככדור חלול מבפנים ולאחר שמצרפין אותן בכבשן חותכין אותן באמצע ונעשה מהן שני כלים והן טהורות באהל המת כל זמן שהן סתומין לפי שאין להם אויר ואין כלי חרס מיטמא מגבו אלא מאוירו אבל טמאות במשא הזב אע"פ שאין להם אויר:

אמר ר' זעירא ויאות. על צידת נחש היא דקאי דשפיר מוכחא נמי מהא דלקמן דפטור ומותר הוא:

אם לצורך הדא דתנינן אם לרפואה חייב. כלומר דהא דתנינן לקמן בריש פ' שמונה שרצים ושאר שקצים ורמשים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור והאי לצורך הוא הדא דתנינן בעדיות אם לרפואה חייב והשתא הא דמסיים ושלא לצורך פטור נמי הוא הדא דתנינן שם ואם מתעסק שלא ישכנו פטור ואי ס"ד דהאי פטור פטור ואסור הוא ואמאי מהפך התנא התם ושונה הפטור קודם החיוב ולא כדתנינן בכל המקומות לצד החיוב ברישא ובתר הכי לצד הפטור וכהאי דשנה בשמונה שרצים בהאי דינא גופיה אלא ודאי הא קמ"ל דהאי פטור פטור ומותר הוא ואי הוה תני לה כמו בכל המקומות הוה מפרשינן נמי להא כמו בכל המקומות דבזה איכא חיובא ובזה לאו חיובא איכא אלא דפטור אבל אסור ומדהפך ותני להא הוי דעל כרחך בדין דצידת נחש שמעינן דפטור דקאמר פטור ומותר הוא ואף דלמפיס מורסא אין לנו ראיה והוכחה דמותר מיהו לצידת נחש יאות הוא דמוכחא כר' יוחנן: