פני משה על תלמוד ירושלמי שבת י:ה:ד

דחייא טעין גרמיה. הוא נושא את עצמו ובשאינו כפות או חולה כדפרישית במתני':

את המת במטה דברי הכל. קושיא הוא אמאי קתני הכא ר"ש פוטר הא לר' אילא לד"ה הוא חייב דהא לא כן תני בפרק דלעיל בהלכה ו' אף המוציא ריח רע כל שהוא חייב ואמר ר' אילא עלה דאף רבי שמעון מודה בה דפליג בשיעורין בריש פ' דלעיל וקסבר דלא נאמרו שיעורין דהתם אלא למצניעהן אבל מוציא ולא הצניעו מתחלה שיעורו גדול כדקאמר שם כל המשקין ברביעית ובריח רע מודה הוא דבכל שהוא מתחייב מפני שרוצה להסיר ממנו וכן מודה ר"ש באיסורי הנאה דבכל שהוא מתחייב משום דאיסוריה אחשביה שמעינן מיהת דריח רע חשיב לצורך גופו לר"ש שמתכוין לסלקו מעליו וכן איסורי הנאה ואמאי פליג הכא במוציא מת דאפילו אם אין בו ריח רע מיירי תיפוק ליה דאיסורי הנאה הוא:

אמר ר' יודן תיפתר. לר' אילא אליבא דר"ש דהכא מיירי במת עכו"ם שאין בו משום איסור הנאה ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו משום סיפא נקט לה וכן כזית מן המת וכו' ור"ש פוטר דאי ברישא במת עכו"ם שהוציא לכלבו הוי מלאכה שצריכה לגופה אף לר"ש אלא דהואיל דמפרש לדברי ר"ש אליבא דהאי דר' אילא מפרש גם להסיפא בכזית מן המת דפוטר ר"ש אפילו בהוציאו לכלבו ומשום דלדידיה לא סגי בשיעורא דכזית דס"ל כל שיעורין שאמרו חכמים לא אמרו אלא למצניעיהן והכא מיירי כשהוציאו לכלבו אבל לא אצנעיה מעיקרא לכך הלכך פוטר ר"ש:

תני. בברייתא דלאו דוקא כזית מן המת וכו' כדקתני במתני' אלא אפילו בחצי זית מהן חייב ואין לומר דהך ברייתא לענין צירוף קתני דהא קתני ופחות מכעדשה מן השרץ והרי כל שאין שיעורן שוה אינן מצטרפין זה עם זה כדתנינן בפ"ה דמילה:

מ"ט דר"ש דפוטר. משום שכבר נתמעטה שיעור הטומאה:

מ"ט דרבנן. כלומר אי הכי מ"ט דרבנן דברייתא דמחייבי:

כההיא דר' יודן. אלא תריץ בה כההיא דר' יודן דלעיל דמיירי בשל מת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו והשתא ניחא אליבא דר' שמעון ואליבא דרבנן דר' שמעון אזיל לשיטתו דאפי' הוציאו לכלבו לא מיתחייב בהאי שיעורו דאפי' בכזית מהן פוטר במתניתין מכיון דלא אצנעיה מעיקרא לכך. ואין כאן לא ריח רע ולא איסור הנאה ורבנן דברייתא נמי ניחא. דמכיון שהוציאו לכלבו אחשביה ולא בעינן שיעור טומאה ומתניתין אליבא דרבנן בשלא הוציאו לכלבו הוא דבעי כזית ור' יודן דלעיל קאמר לרבותא אליבא דר"ש דאפילו בשהוציאו לכלבו נמי פוטר וטעמא כדאמרן: