פני משה על תלמוד ירושלמי שבת י:א:ב
Penei Moshe on Yerushalmi Shabbos 10:1:2 (Penei Moshe on Jerusalem Talmud Shabbat 10:1:2) · פני משה על תלמוד ירושלמי שבת · free full Hebrew text
Open in the reader →גמ' ר' יוסי בר' חנינה בעי. מי נימא דמתני' דקתני המוציא בשבת למה שהצניע לדוגמא מתחייב בכל שהוא דכר' יהודה היא דאתיא דקסבר אומן דרך אומנתו מתחייב לעולם אפי' בדבר שאין שאר כל אדם מתחייב עליו כדקתני בברייתא והובאה לעיל בפ"ק בהלכה ג' גבי לא יצא החייט במחטו וה"נ קס"ד דזה שמצניע לדוגמא או לדבר שדרכו בכך כמו זה שדרכו למכור דברים כאלו וכיוצא בו מתחייב הוא לעולם בכל שהוא ומטעמא דהוי כאומן דרך אומנתו וא"כ מתני' ר' יהודה היא דהא חכמים פליגי עליה התם וסבירא להו דלא מחלקינן בדין הוצאה בשבת. בין אומן דרך אומנתו ובין שאר כל אדם:
אתא ר' יהודה בר פזי. וקאמר בהדיא בשם ר' יוסי בר' חנינא דאוקי למתני' כר' יהודה ולא כר' ירמיה דקאמר בדרך בעיא בשמיה וכדמפרש לה איהו גופיה דלא אתיא הא דאמרי דכר' יהודה היא דוקא אלא לדין המצניע לדוגמא והוציאו:
שכבר נתפייס הלוקח. כלומר משום דמשמע שאפילו כבר נתפייס הלוקח בו אחר שראה לדוגמא זו מ"מ מתחייב זה לעולם עליו בכל שהוא וא"כ ע"כ דטעמא הויא משום שהוא כאומן בדרך אומנתו והלכך האי דלדוגמא לא מיתוקמא אלא אליבא דר' יהודה אבל הא דקתני לזרע ולרפואה ודאי ככ"ע אתיא שאפי' בכל שהוא מיתחייב דהני לא דמיין להאי דלדוגמא דבשלמא לדוגמא שייך שפיר למימר ביה שאף שהראה פנים אחת להלוקח ונתפייס בו עדיין מחזיקו זה בידו לראותו לדוגמא לאחר ומכיון דאמרי' דלעולם הוא מתחייב עליו בכל שהוא ואע"פ שעכשיו אינו מוציאו להראות לדוגמא וטעמא הואיל ולדוגמא קאי הוי כאומן דרך אומנתו וא"כ לא מיתוקמא אלא כר' יהודה אבל באינך הרי מכיון שהוציאו לזרע או לרפואה כבר אינו בידו שקיים מחשבתו ונתנו לזרע או לרפואה וברישא דאכתי לא איירי בחזר ונמלך בו או בגוונא אחריתא וכדפרישית במתני' ודאי לכ"ע מתחייב עליהן בכל שהוא:
הצניעו זה והוציאו זה. פלוגתא דחכמים ור"ש בן אלעזר הוא דלחכמים פטור האחר בכל שהוא ורשב"א מחייב כדתני בתוספתא פ"ט. ומפרש לה הש"ס מה אנן קיימין פלוגתייהו:
אם בשהוציאו מדעת השני. כלומר זה השני שהוציאו מדעתו הוא שהוציאו ולא על דעת הראשון שהצניעו לכך כזה ודאי לד"ה הוא פטור עליו שהרי אין בו שיעור ואיהו לא הוציאו על דעת מחשבתו של הראשון ואם בשהוציאו על דעת הראשון שחישב עליו להצניעו לכך בזה ודאי לד"ה חייב הוא כמו הראשון:
אלא כן אנן קיימין. לפלוגתייהו בהוציאו סתם דבהא פליגי דרבנן אמרי דחזקה שמדעת עצמו הוציאו השני ולא על מנת דעתו של הראשון ורשב"א ס"ל דמכיון שהוציאו סתם אמרי' חזקה שעל מנת דעת הראשון הוציאו ומתחייב בכל שהוא: