פני משה על תלמוד ירושלמי שבת א:יא:ג

פסח מחזירו את שלם וכו'. מילתא באנפי נפשה היא אם צלו את הפסח מבעוד יום ונמצא שאינו נצלה כל צרכו ורוצה להחזירו לתנור עם חשיכה שיהא נגמר צלוייו מאיליו בשבת אם עדיין שלם הוא כדרך שצולין את הפסח על ראשו ועל כרעיו וקרבו יכול אתה להחזירו ואם מחותך הוא שרצה לראות אם נצלה כל צרכו וחתך ממנו וכשמצאו שעדיין לא עמר בא להחזירו אין אתה יכול להחזירו ואע"ג דבעלמא כשנצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי מותר לקיימו ע"ג האש בשבת הכא בפסח לא התירו להחזירו כשהוא מחותך כדמפרש ר' שמואל לטעמא:

מפני פסולו. כלומר שמאחר שחתכו ועדיין לא נצלה כל צרכו נעשה פסול ואי אתה יכול להחזירו:

אמר ר' יוסי ויאות הוא. להטעם דקאמר שהרי לאוכלו כך אין אתה יכול דכתיב אל תאכלו ממנו נא ולצלותו אין אתה יכול שלא יהא נראה כצולה בתחלה בשבת שהרואה לא ידע שנצלה חציו מבעוד יום ויסבור שבתחלה צולהו בשבת:

מתוך שאת אומר שהוא מותר וכו'. כלומר ואם אתה אומר לו שמותר הוא להחזירו כשהוא מחותך אף הוא אינו צולה אותו כל צרכו מבע"י בעודו שלם. לפי שיסמוך על כך אם אראה שלא נצלה כל צרכו אחזירנו ונמצא הוי כצולה ואינו שלם וכצולה בתחלה בשבת אבל מתוך שאתה מחמיר ואומר לו שהוא אסור אף הוא יהא נזהר לצלות אותו כל צורכו מבעוד יום ולא יבא לידי צליית נא. ומיהו אם הוא עדיין שלם לא גזרו בו שהרי נגמר צלויו כמצותו:

ר"א בר' יוסי שאל. האי שאלה לאו בע"ש הוא דמיירי אלא בשאר ימות החול. אם צליו כשהוא שלם ואחר כך חתכו לחתיכות מהו שיחזירנו על גבי האש כדי למשחנו בשמן וכיוצא בו אם אסור הוא מפני שצולהו עכשיו כשהוא מחותך או דילמא הואיל ונצלה לגמרי בהיותו שלם ומה שחוזר לצלותו מחותך אינו אלא בשביל המשיחה שיקלטנו היטב על גבי האש שפיר דמי ולא נפשטה הבעיא: