פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין ט:א:טז

ר' חגיי. לא שמיע ליה הא והלכך קא מיבעיא לה מהו שיהא הולד ממזר מאנוסת אביו לר' יהודה. א"נ דקמיבעיא ליה מ"ט דלא אמרינן הכי אליבא דר' יודא:

הפסיק הענין. דלא יבא פצוע דכא כתיב בין לא יגלה כנף אביו ובין לא יבא ממזר לומר לך דמאנוסת אביו אין הולד ממזר:

הפסיק ענין לאשת האב. אי הכי נימא נמי דגם באשת אב דכתיבא בהאי קרא הפסיק הענין ואין הולד ממזר מאשת אב ומשני הא לא מצית אמרת דאשת אב מפורשת בפ' עריות ובכלל כל העריות היתה ויוצאת ללמד ממנה על כל העריות של חייבי כריתות דהולד ממזר:

ותצא אנוסה. ונימא נמי דלא יגלה כנף אביו דדריש ר' יודה לאנוסת אביו יצאת ללמד על כל האונסים של עריות לאיסור ויהא אסור ליקח אנוסת אחיו וכיוצא בו ומשני דלא דמי דבשלמא באשת אב אמרינן הכי דבכלל כל העריות היתה ולמה יצאת אלא ללמד על הכלל כולו אבל אית לך מימר הכא אנוסה בכלל היתה וכו' בתמיה דהיכי מצינו אזהרה שלא ליקח אונסין דעריות:

ותצא אשת אב ותלמד על אנוסתה. ונימא אשת אב גופה מלמד על כל הכתוב בה על עריות דאישות לממזר ועל של אונסין לאיסור:

א"ל. לא מצית אמרת הכי דאין ענין זו לזו דאם אשת אב היא לא מיקרי אנוסת אב ואם אנוסתו היא לאו אשת אב היא ואין מלמדין זו על זו: