פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין ז:ט:ה

לא תעבדם כלל. אפי' כל העבודות במשמע. וחסר כאן ונשתבשה הגירסא ובנזיר גרסינן הקושיא בענין אחר. ויש לפרש דהכי בעי מיניה לא תעבדם כלל ולא תשתחוה להם פרט ונימא אין בכלל אלא מה שבפרט השתחויה אין שאר עבודות לא ול"ג כי לא תשתחוה לאל אחר חזר וכלל וטעות הוא. ולפירוש ענין הקושיא דנזיר היה צריך לגרוס הכי דבעא מיניה דנימא דהשתחויה יצאת לחלק כדהקשה התם ומשני שם דהכלל והפרט במקום אחד הוא ואין דנין במדה זו וחזר והקשה והכתיב פרט במקום אחר כי לא תשתחוה וגו' ושם גריס דהשיב לו מכיון שאין את למד מצידו אפי' ממקום אחר אי אתה למד. וללשון הראשון שפירשתי במה דנראה לפי ענין הסוגיא דהכא לא השיב לו עד לקמן:

בעא קומי ר' הילא נימא לא תעשון כן כלל כל מידי דעשיה ועבודה:

בלתי לה' לבדו חזר וכלל. שאין לעבוד בשום עבודה בלתי לה' לבדו והשתא נימא והכל בכלל מה שהוא כעין הפרט שהוא דרך כבוד וריבה את המגפף והמנשק שיהא חייב עליהן כשאר עבודת פנים:

לא ללמד על עצמו שהוא מעשה. בלשון תמיה וכי השתחויה גופה מעשה היא ואלו לא יצאת ללמד על עצמה היא גופה לא הוי ידעינן דלא דמיא לאינך עבודות שיש בהן מעשה:

המגפף והמשתחוה שאינן מעשה. כלומר דהושוו שתיהן כמו המגפף אינו מעשה כך השתחויה וצריכה השתחויה ללמד על עצמה ואי לא הוה כתיבא לא הוה מרבינן לה מכעין הפרט וה"נ לא מרבינן להמגפף והמנשק: