פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין ז:ה:ו

כלל בעשה. מקום שאתה מוצא שהכלל נאמר בעשה ואח"כ פרע לך הכתוב את הפרט בלא תעשה כדלקמן פליגי בה אם אמרינן בכה"ג כלל ופרט הוא כדמפרש ואזיל ולענין מאי:

מילתי' דר' לעזר אמרה. מדברי ר' אלעזר שמענו דאית ליה כלל ופרט הוא לענין דאמרינן דיצא הפרט ללמד על הכלל כולו דר' לעזר ס"ל דלוקין על חרישה בשביעית וכדקאמר טעמא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור יצאו מן הכלל להקיש וללמד על הכלל כולו דדבר שהוא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:

מה עבד לה ר' יוחנן. ומ"ט אמר אין לוקין:

שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור:

ושני דברים שיצאו מן הכלל חלוקין. בתמיה דאית לי' כהאי מ"ד דאמר התם ובפ' כלל גדול והבאתי לעיל דשני דברים שיצאו אין מלמדין על הכלל לענין לחלק ואכתי לא מסיק טעמייהו הכא עד לקמיה:

על דעתיה דר' אלעזר אינן חולקין. ושואל הש"ס אם ר"א מודה בהא דאין שני דברים שיצאו מלמדין על הכלל לחלק דכשני כתובין הן או דפליג וס"ל כתני ר' ישמעאל לעיל דחולקין וקאמר הש"ס ואית ליה לר"א נמי כת"ק דר' ישמעאל דאין חולקין אלא דשאני ליה בין לחלק ובין להקיש דלענין ללמד על הכלל ולחלק שיהא חייב על כל א' וא' אין אנו למדין משני דברים שיצאו הא ללמד על הכלל לענין להקיש להפרט כדאמר מה הפרט מפורש שמיוחדין מהן עבודה בארץ וכו' בהא ס"ל דמלמדין:

על דעתי' דר' יוחנן אינן מלמדין. וכי ס"ל לר' יוחנן דאפי' לענין להקיש אינן מלמדין:

שנייה היא. בעלמא ס"ל דמלמדין ושאני הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל"ת וכן ל"ת אין מלמד על עשה:

על דעתיה דר' אלעזר עשה מלמד וכו'. ובפ' כלל גדול גריס אמר ר' אלעזר ועשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. ובלשון תמיה מיתפרשא וכן הכא וכלומר וכי עשה מלמד כאן על ל"ת דבשלמא אם היה הפרט בעשה והכלל בלא תעשה שפיר קאמרת דאין העשה דקילא מלמד על לא תעשה דחמירא אבל היאך אנו אומרים דהפרט דהוא בלא תעשה כמו כאן אינו מלמד על עשה דקילא מיניה בתמיה. ובריש פ"ח דכלאים איתא ג"כ להאי סוגיא ולא גריס להא מידי:

על דעתי' דר' יוחנן ניחא. דפשיטא לן דמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות דהא אפי' חרישה שהיא לצורך הקרקע קאמר דאינה אסורה מן התורה:

על דעתיה דר' אלעזר. דאמר חרישה אסורה מה"ת מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות מי אמרינן דכל עבודה בקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא דאסור:

כשם שאין מלמדין וכו'. כלומר דהש"ס מהדר דאדרבה לר' אלעזר טפי פשיטא לן דמותר דאלו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מלמדין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בלא תעשה על החרישה כך לענין היתר חפירת בורות לא ילמדו דאימר ושבתה הארץ הקפידה התורה כל שהוא עושה בארץ ואפ"ה אמרת דלר' יוחנן מותר ומכ"ש לר' אלעזר דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:

א"ר בא וכו'. ר' בא פליג אהא דקאמר טעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל"ת אלא דטעמיה דבהדיא גילתה לנו התורה במקומו דעל שאר עבודת הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל"ת:

שש שנים תזרע שדך. ומשמע ולא בשביעית ושש שנים וכו' וא"כ הוי לאו הבא מכח עשה והוי עשה ולגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וגו' וא"ת לעבור עליו בעשה ול"ת הא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ללמדך דעל שאר עבודת קרקע דאינו עובר עליהן אלא בעשה וכן אמר רבי ירמיה דעובר בעשה:

רבי יוסי אומר אפילו בעשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודת קרקע ואין איסור אלא מדבריהן:

והכתיב מלא. כלומר סתם ומקרא מלא הוא:

לענין לא תעשה שבו. המפורש בקרא לא תזרע ולא תזמר ולעבור עליו בעשה ולא תעשה: