פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין ג:ט:יט

קרוב. שאין שייך כלל בשבועת העדות מהו שיהא חייב בכפירתו משום שבועת ביטוי:

ייבא כהדא וכו'. מסקנת הבעיא היא כלומר מי נימא דפשטינן לה מדשמואל דאמר בעינן בשבועת ביטוי מילתא דאיתא בלשעבר ובלהבא ואם אמר שבועה שנתן פלוני לפלוני ונמצא שלא נתן פטור מאחר שאין בידו לבא שאינו יכול לומר השבועה להבא שבועה שיתן פלוני לפלוני אין בידו נמי לשעבר דמילתא דליתא בלהבא ליתא בלשעבר וה"נ הרי אינו יכול להשביעו להבא לכשיהיה יודע לו עדות וא"כ ליתא נמי בלשעבר:

או כהדא וכו'. או דילמא כדרב דס"ל דלא קפדינן בשבוע' ביטוי אלא דליהוי מילתא דאיתיה בלאו והן אבל בלהבא לא קפדינן כדאמר על האי מתני' דלקמן:

אמר לו. לש"ח היכן שורי וכפר בו וא"ל איני יודע מה את סח והוא שמת או נשבר וכו' דתנן בסוף דשבועות דפטור משבועת הפקדון הואיל ולא כפר ממון בשבועה זו דבלאו הכי ש"ח פטור מכולן ואמר רב עלה דפטור משום שבועת הפקדון אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי ואע"ג דליתי' בלהבא שהרי אין בידו לשבע אם ימות או לא ימות וה"נ אע"ג דליתיה בלהבא יהא חייב משום שבועת ביטוי ולא איפשיטא עד לקמן:

ר' יוחנן. פליג אדרב גבי שבועת הפקדון דמאחר שמצוה על הנפקד לפייסו להמפקיד שאע"פ דמדינא פטור הוא מ"מ מצוה שיפייסו על שנאבד ממונו על ידו וכיון דמפייסו לזה שוב אינו חייב משום שבועת ביטוי שכפר בו בתחלה:

על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו. וכי לא מודה רב דעכ"פ מצוה עליו לפייסו:

מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר. כלומר ודאי דמצוה לפייסו אלא דיכול הוא לפייס אותו על האמת אשר אתו שהפקדון נאבד ממנו ואינו חייב בדבר ומפייסו בכל מה שיכול אבל אינו יכול לפייסו על השקר שכפר בו בתחילה ונשבע לשקר דבזה לא שייך פיוס והלכך חייב משום שבועת ביטוי: