פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ט:ב:ד

חברייא בשם ר' יוחנן. אמרי טעמא דר' אליעזר דמגופיה דקרא דריש דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה והוה ליה למיכתב אשר הוא טהור והוא לא בדרך אלא ללמד יצא זה שהיה בדרך כלומר דקרא משמע אפי' בדרך כל שהוא לא היה דאז הוא חייב ולאפוקי זה שהיה בדרך כל שהוא בחוץ להעזרה:

ר' זעירא בשם ר' יוחנן. היימ טעמיה דר"א דקרא כשהוא מזהיר על פסח שני מזכיר הוא רחוקה איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני וגו' וכשהוא אונס כלומר כשנאמר העונש האיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו' אינו מזכיר כאן רחוקה אלמא שאינו מתחייב אלא א"כ שאפי' בדרך כל שהוא לא היה:

רבנן אמרי בשעה שהכתב וכו'. דברי ר' יוסי דמתני' מפרשי דקאמר לפיכך נקוד על ה"א וכו' מפני שכשאתה מוצא בתורה שהכתב רבה על הנקודה כגון זה שנקוד על ה"א והכתב היא רבה אתה דורש את הכתב ומסלק את הנקודה כאילו לא נכתב האות הנקוד ונשאר רחוק לומר האיש הוא רחוק כדמסיים לקמן ואין דרך רחוקה:

אמר רבי אע"פ וכו'. רבי לא פליג אהא דקאמרי בשעה שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב דבזה כ"ע ס"ל הכי אלא אסוף דבריהם קאי. ובשעה שהנקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב. עלה קאמר רבי דלאו דוקא בשעה שהנקודה רבה על הכתב הוא דדורשין והולכין אחר הנקודה אלא אע"פ שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן וכו' וכלומר אפי' בתיבה שאין בה אלא שתי אותיות כגון את על וכיוצא בה ונקוד נקודה אחת מלמעלן על אות אחד והרי כאן הכתב והנקודה שוין הן אע"פ כן אתה דורש את הנקודה ומסלק את הכתב ודרוש בהנקודה שלא על חנם ננקד האות הזה ורבי בעלמא קאי:

ה"א שברחוקה נקוד. מסקנא דמילתא היא וזה אליבא דכ"ע היא וכדפרישית במתני' דכאן הכתב רבה על הנקודה ודריש ביה איש רחוק ואין דרך רחוקה: