פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ח:ח:ג

ותני כן. דלד"ה אין אנינות לילה מן התורה לאסור באכילת קדשים כדלקמן:

איזו היא אנינה וכו'. גרסי' להא לקמן בפ"ב דסנהדרין בהלכה א':

משעת מיתה ועד שעת קבורה. וכל זמן שלא נקבר אסור לאכול בקדשים ומשנקבר מותר דבקי רבי:

כל היום כולו. עד הלילה דין אונן יש לו:

אשכחת אמר קלת וחמרא וכו'. כשתמצא לומר לדבריהם איכא קולא וחומרא לדעתיה דרבי וכן לרבנן כדמפ' ואזיל:

מתו ונקבר בשעתו. מיד לדעתי' דרבי אינו אסור בקדשים אלא אותה שעה בלבד עד הקבורה ולדעתא דרבנן אסור כל היום כולו ובהא חומרא לרבנן וקולא לרבי:

קלת על דרבנן וכו'. ומצינו איפכא דלרבנן הוא לקולא ולרבי הוא לחומרא כגון שלא נקבר עד לאחר ג' ימים לרבנן אסור כל אותו היום שמת ותו לא ולרבי אסור הוא עד לאחר שנקבר ביום הג':

תריהון אמרין. דלא היא אלא דבכה"ג אף רבי מודה לחכמים שאינו אסור אלא אותו היום שמת בלבד ולא. פליג רבי אלא לקולא כשנקבר מיד באותו יום:

ותני כן. בברייתא דש"מ מדברי רבי דלא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה כדלקמן:

רבי אומר תדע לך וכו'. שהרי אמרו כאן אונן טובל ואוכל פסחו לטרב ומפני שאנינות לילה אינה אלא מדבריהם ובקדשים היא דאסור וכדפרישית:

והרי אנינות יום עשי אותה תורה. כלומר וש"מ מיהת מהמתניתין דאנינות היום עשו אותה מן התורה. והשתא אי אמרת בשלמא דרבי לא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה שאינו אונן מן התורה אלא מדבריהם בלבד שפיר הוא דנשמע ממתני' דאין אנינות לילה של יום המיתה אלא מדבריהם ויום המיתה שהוא מן התורה אינו תופס לילי עמו וא"כ היכא דאישתהי יום הקבורה שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם אינו תופס לילו כלל עמו ואפי' מדבריהם מותר דהכי ס"ל לרבנן וכן לרבי דמודה הוא וכדאמרן דלא פליג אלא לקולא היכא דנקבר מיד דס"ל לרבי שלאחר הקבורה אפי' ביום אינו אסור אלא מדרבנן וכן בלילו ורבנן כל אותו היום אסור מן התורה ולילו הוא מדרבנן אלא אי אמרת דאפי' היכא דיום קבורה אישתהי ס"ל לרבי נמי דאסור מן התורה עד שנקבר וא"כ תופס הוא לילו מיהת מדבריהם והשתא יום המיתה דחמירא הוא אליבא דכ"ע על כרחך דלרבי בדין הוא דתופס הוא לילו עמו מן התורה והיכי קאמר רבי גופי' דאנינו' לילה לעולם אינו אלא מדבריה' כדיליף מהמתני' הא לדידיה אפי' לערב בדין הוא שלא יאכל פסחו אלא ודאי דמודה רבי היכא דאישתהי וניחא המתני' נמי לדידיה וכדאמרן:

תיפתר בשנקבר עם דמדומי חמת ולית ש"מ כלום. כלומר דר' יוסי בר בון דחי להאי הוכחה דלעולם אימא לך דרבי ס"ל אפילו היכא דאישתהי יום הקבורה אסור הוא וכן תופס לילו עמו והכל מדרבנן כדס"ל לעולם לאחר קבורה אינו אסור אלא מדרבנן ודקשיא לך מאי דאמר רבי תדע לך וכו' לאו בעלמא קאמר דתשמע מינה דס"ל לרבי דאין אנינות בלילה מן התורה ואפילו בליל של יום המיתה. לא היא אלא דמיירי שנקבר ביום שלאחריו ונקבר עם שקיעת החמה והכי קאמר רבי אין אנינות בלילה זו מדברי תורה מאחר שאינו לילה של יום המיתה. וקמשמע לן דאף על גב דיום הקבורה הוא אפ"ה אינו אלא מדרבנן ולהמתני' מוקי לה נמי דמיירי שנקבר עם דמדומי חמה בליל של י"ד ונקבר על ידי עממין ולאו בלילה של יום המיתה אלא לילה של יום שלאחריו והואיל ומדרבנן הוא אוכל את פסחו ועיקר הרבותא דקמ"ל דל"ת דהואיל ויום הקבורה כיום המיתה הוא אליבא דרבי הלילה שלאחריו נמי ליתסר בפסח הלכך קמ"ל דמכיון דביום גופיה לאחר הקבורה מדרבנן הוא אוכל הוא בלילה ולעולם פליג הוא רבי ביום הקבורה אפילו היכי דאישתהי וס"ל דמיהת מדרבנן אסור ותופס ג"כ לילו עמו. אין אנינה אלא למת בלבד. אין לשון אנינה נופל אלא על המת כדכתיב ואנו ואבלו פתחיה וכתיב התם מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה: