פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ח:א:ב

גמ' אמר ר' יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה וכו' גרסינן להא לקמן ריש פ"ב דסוטה דבעי התם מהו שיפריש בעלה של הסוטה את קרבנה חוץ מדעתה ורצה לפשוט שם הש"ס מעיקרא מהאי דר' יוחנן שמפריש עליה שלא מדעתה והדר דחי לה כדלקמן ואגב דקאמר בתרה כי מענין זה בפסח מייתי נמי להא:

שכן אדם מפריש. קרבן זב או זבה או מצורע על בנו הקטן או בתו הקטנה והוא נתון בעריסה ואין לו דעת כדמרבינן מזאת תורת בין גדול בין קטן:

ניחא זב וכו'. דמרבינן אף קטן וקטנה אלא יולדת בתמיה היכי משכחת לה דנימא זאת תורת היולדת מרבה אף לקטנה וכי יש קטנה יולדת דהא לא כן א"ר רדיפה וכו' בריש יבמות בהלכה א' ולא משכחת לה שתהא חיה אא"כ עיברה וילדה משהביאה שתי שערות והרי היא גדולה:

מאי כדון. והשתא מאי קאמרת ביולדת ומשני שכן אדם מפריש על בתו קטנה משעיברה ועדיין לא הביאה סימנין ויכול להפריש על הלידה שאח"כ ופריך דהא נמי לא משכחת לה דמכיון שהשיאה לא כבר יצאת מרשות אביה ואין הפרשתו כלים ובסוטה גריס מכיון שהביאה ופירשתי שם לפי הגי' וגי' דכאן היא עיקרית:

אלא שכן אדם מפריש וכו'. וקרא דזאת תורת היולדת לא תימא דמרבה קטנה אלא בגדולה וחרשת ואע"פ שאין בה דעת. וכאן מהדר הש"ס להא דהתם בסוטה כמו שהבאתי לעיל:

וכאן סוטה וכו' כלומר דאכתי סוטה לא מצית למילף מהא דר' יוחנן שאין צריכה דעת דתרוייהו לא משכחת לה בסוטה דבקטנה אין אתה יכול לומר שכן אדם מפריש על אשתו קטנה דהא אמרינן בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון לאסור על בעלה ושתהא צריכה לברר ספיקה במי המאררים וכן חרשת אין אתה יכול לומר בה שכן מפריש וכו' דהא כתיב ואמרה האשה וגו' ודריש לה בהאי תלמודא שם סוף פ"ד ואמרה האשה פרט לאילמתא ואמר אל האשה פרט לחרשת שאינה שומעת:

אמר ר' אבין שנייה היא וכו'. כלומר אלא דשאני סוטה והיינו טעמא שיכול בעלה להפריש שלא מדעתה דכתיב ושמחת אתה וביתך ומכיון דמעוכב הוא לשמוח עמה ברגל מפריש הוא חוץ מדעתה אפי' מקודם הרגל: