פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ז:ז:ד

צבור שנטמא וכו'. אף על גב שקרבן צבור דוחה טמאה אפי' היא ודאית מיבעיא ליה היכא שנטמאו בטומאת התהום אם הציץ מרצה להתיר הבשר באכילה כדלקמן:

קל וחומר. הוא מה אם היחיד שהורעת כוחו בטומאה ידועה שאין קרבן היחיד דוחה טומאה בקרבן שאין קבוע לו זמן יפית כוחו בספק קבר התהום כדתנן במתני' שאפי' נטמא גופו הציץ מרצה בנזיר ועושה פסח:

צבור וכו' בספק קבר התהום. שיהא הציץ מרצה להתיר הבשר באכילה ואף על פי שבטומאה ודאית אין הציץ מרצה להתיר הבשר כדלקמן:

קל שאתה מיקל ביחיד אתה מחמיר בצבור. כלומר דדחי לה הש"ס דלאו ק"ו הוא שמצינו איפכא קולא ביחיד וחומרא בצבור בכה"ג:

קל שאתה מיקל ביחיד. מה היא שאם נתוודע לו לפני זריקה וכו' כלומר אפי' נתוודע לו לפני זריקה שנטמא בטומאת התהום הציץ מרצה בעושה פסח כמו אם לא נתוודע לו עד לאחר זריקה והורצה הוא בשביל שלא יצטרך לדחות לפסח שני:

את מחמיר עליו בצבור. דכה"ג שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא לפני זריקה בשביל שלא יאכל הבשר וכלומר דאלו בצבור מצינו חומרא בזה כלפני זריקה כדאמרינן לעיל בהלכה ה' דהא דתנינן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה בבא בטומאה משעה ראשונה אבל אם בא בטהרה ונטמא אינו נאכל בטומאה וכההיא דתוספתא שהובאה שם שחטו בטהרה ונטמא הצבור יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה הרי שמצינו חומרא בצבור מביחיד שאם נטמאו בין שחיטה לזריקה שאין הבשר נאכל בטומאה ומעתה בדין הוא נמי שנחמיר שאם נתוודע להם שנטמאו בטומאת התהום אפי' אחר זריקה שיעשה כמי שנטמאו לפני הזריקה ואל יאכל הבשר:

קל שאתה מיקל בנזיר טהור וכו'. אגב דאיירי בהא דאיכא קולא בצד זה וחומרא בצד זה מייתי נמי להא וכלומר וכן נמי מצינו כה"ג קולא בנזיר טהור וחומרא בנזיר טמא כדמפרש ואזיל:

שאם נתוודע לו לפני זריקה. בספק קבר התהום יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה שלא יצטרך להביא קרבן וטעמא לפי שעל ידי שהציץ מרצה ואפי' נודע לו הספק לפני זריקה הוי כנודע לו אחר כן ושוב אינו סותר נזירות טהרה ואין צריך להביא קרבן טומאה:

את מחמיר בנזיר טמא. ובנזיר טמא מצינו חומרא בכה"ג שאם נודע לו לאחר זריקה שנטמא בספק קבר התהום יעשה כמי שנטמא וחזר ונטמא טומאה ודאית לפני זריקה שמביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד:

כהדא דתני התם לעיל בפ"ו הלכה ו' נטמא וחזר ונטמא וכו' הרי קולא לזה וחומרא לזה:

עובד של פסח. כהן העובד בקרבן הפסח מהו שירצה עליו הציץ אם נטמא בספק קבר התהום:

ק"ו ומה אם הבעלים שהורעת כחו בזקן וחולה. בפסח שאין שוחטין אותו על זקן וחולה שאין יכולין לאכול כזית דהוי שלא לאוכליו כדאמרינן לעיל בפ"ה:

יפית כחן. של הבעלים בטומאת התהום שהציץ מרצה עליו:

עובד שיפית כחו בזקן וחולה. שכשר הוא לעבודה אם אינו רותת ורועד כשהוא עומד אינו דין וכו':

לא אם אמרת בבעלים. שכן מצינו שיפית כחן בשאר כל הטומאות שבשנה כגון טמא שרץ ונבלה דקיי"ל דטמא שרץ משלח קרבנותיו תאמר בכהן שהורעת כחו בכל ימות השנה שאם הוא טמא שרץ אינו יכול להקריב שום קרבן והואיל וכן לפיכך הורע כחו נמי בטמא מת בפסח שלא יהא הציץ מרצה עליו בספק קבר התהום:

מאי כדון. מאי הוה עלה:

לכם. כתיב דמיניה דרשינן לעיל ריצוי ציץ בטומאת התהום ובין לו ובין להעובד שלו:

עד כדון עושה פסח. שאף לכהן היא מרצה נזיר מנין להכהן:

הוינן סברין מימר. מעיקרא דלא הותרה לכהן העובד של נזיר דעליו כתיב דמיניה ילפינן היתר טומאת התהום בנזיר ועליו מיעוטא הוא דוקא עליו בעינן טומאה ידועה ולא ספק טומאת התהום אבל לא בכהן העובד שלו אלא מן מה דתני במתני' נזיר ועושה פסח בהדדי ש"מ דשוין הן בכל מילי ומה דנפל היתירא לדין נפל היתירא לדין: