פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ז:ב:ג

מכות אש. כתיב גבי נגע או בשר כי יהיה בעורו מכות אש יכול וכו' ברייתא היא בת"כ ודריש יכול מוררת או מורדת כלומר שנתרפא ולא נתרפא יפה וזה נקרא בשחין ובמכוה מורדין יכול שאף זה סימן טומאה:

תלמוד לומר והיתה מחית המכוה. בהרת לבנה וגו' עד שנולד בה סימן טומאה:

אם מחית המכוה יכול עד שתעשה צלקת. ובת"כ גריס יכול משתעשה צלקת. צלקת היא קרום חזק שנתרפא ממש וכלומר אם אתה דורש מחית המכוה שיהא בה סימן טומאה יכול משתעשה צלקת דוקא אז היא מטמאה בסימן טומאה אשר יולד בה דלשון מחית משמע משחייתה לגמרי:

תלמוד לומר מכות אש. הכתוב קורא אותה עדיין מכות אש משמע שלא נתרפאה לגמרי הא כיצד חיתה ולא חיתה נתרפאה מקצת ולא נתרפאה ממש וכן הוא אומר למטה בפרשה וטהרו הכהן כי צרבת המכוה היא וזהו עד שתקרום כקליפת השום בלבד ונקרא צרבת גבי שחין וגבי מכוה וכל זמן שלא נולד בה סימן טומאה כדכתיב טהור הוא. ועיקר דרשת הברייתא השמיענו שמכאן למדו לומר השחין והמכוה המורדין טהורין כדתנן בפ"ט דנגעים שמעינן מיהת מהאי ברייתא שכל זמן שלא נתרפאה ממש הכתוב קוראה מכות אש לפי שניכר רשומה שהיא מחמת האש והכי תנינן בהדיא בפ' הנזכר איזהו מכוה נכוה בגחלת או ברמץ כל שהוא מחמת האש זו היא מכוה אלמא אפי' נכוה ברמץ שהיא חם מחמת האש נקרא מכות אש:

והכא הוא אומר הכין. בתמיה. שאם נצלה בדבר שהוא רותח מחמת האש אינו קרוי צלי אש. והוה מצי למיפרך מהאי מתני' דנגעים דתני בהדיא כן אלא דניחא ליה להש"ס לאתויי מהאי ברייתא דדריש הכי מהכתוב:

אמר ר' אלעזר תמן. כלומר גבי פסח שאני דכתיב צלי אש תרי זימני ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש שנה עליו הכתוב לעכב צלי אש דוקא ולא צלי מחמת דבר אחר ואפי' אותו הדבר רותח מחמת האש הוא אבל הכא בנגעים כתיב והיתה מחית המכוה מכל מקום שהיא מכוה ואפי' בדבר הבא מחמת האש:

ר' שמואל. משני תמן גבי פסח כתיב חוקה זאת חוקת הפסח וכתיב בהאי פרשה תורה אחת וגו' וכ"מ שנאמר חקה תורה לעכב כל מאי דכתיב ביה אבל הכא בנגעים מה אית לך דלא כתיב בפרשת נגעי אדם לא חקה ולא תורה: